ג

אמנם הפר"ח בי"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח כ' בשם תשו' הרא"ם ח"ב סי' כ"ד דהרשב"א בתשו' דסי' כ' ותרל"ב מיירי בשוחט ששוחט לאחרים ובאופן דליכא חימוד ממון. וכן פי' מהריב"ל ח"א סי' נ"ג וח"ג סי' ל"ט בהרשב"א. הרי אפילו בכה"ג אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי (אא"כ נראה שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר שאז נידון כשוגג וכמ"ש הרשב"א בתשו' דסי' תרי"ט) ונידון כפושע. וכן הסכים הפר"ח וכן פי' מהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו וכן נראה הסכמת אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סי' ב'. ונ' הטעם דאי איתא דהרשב"א מיירי בטבח דומיא דפז"ב איך כ' דאם ראינוהו דואג ומתאנח מחזירין אותו ע"י קבלת ד"ח הא בפז"ב משמע בהדיא דאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב כו' וכן הסכמת כל הפוסקים וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ב א"ו דבסי' כ' ותרל"ב מיירי בגוונא דליכא חימוד ממון. וע' מהריב"ל ח"ג סי' ל"ט שכ"כ בפירוש ולא ידעתי איך יתרצו זה השא"י והתב"ש. ומה שתמך השא"י יסודו להקל על ראייתו מהת"ה והב"י סס"י ס"ד אפ"ל דהתם משום שנמצא אחריו חלב רק כשעורה ע"כ בכה"ג במנקר לאחרים י"ל דאין מעבירין אותו כיון דהוא רק חצי שיעור ומשהו בעלמא וקרוב לאונס ושוגג גמור כי במשהו יכול ליפול הטעות ביותר. משא"כ בשיצתה טרפה גמורה מתח"י י"ל דאפי' בשוחט לאחרים יש להחמיר דנידון כפושע. וכן הוא שטת הראב"ד שהביא הר"ן פג"ה דנידון כפושע. וכן מבואר יותר בחי' הר"ן פז"ב וז"ל ותירץ הראב"ד בתשובותיו שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טרפה במזיד ולפיכך היה חזרתו קשה מפני שהרשיע להאכיל הטרפות אבל כל אותן החשודין דהתם (ר"ל במס' בכורות ספ"ד) אינן מזידין אלא שאינן כחברים להיות מדקדקין בדברים ואינן מזידין אלא פושעין במלאכתן ולפיכך כתב הרב שכל הפושעים חזרתם קלה בפני שלשה עכ"ל. אלא דמשמע מדברי הראב"ד והר"ן דאף שנידון כפושע ומעבירים אותו מ"מ מחזירין אותו ע"י קבלת ד"ח לבד. וכן מבואר דעת הרא"ם בתשו' שהביא הפר"ח בסי' קי"ט סקכ"ח במ"ש המין הב' הם הטבחים כו'. אבל לפ"ד הרשב"א היינו דוקא ג"כ אם ראינוהו דואג ומתאנח ולא שמקבל עליו כדי שלא יעבירוהו מאומנתו. וי"ל שיצא לו כן להרשב"א מהא דפג"ה דצ"ג גבי טבח שנמצא אחריו חלב שמעבירין אותו. ולא נז' כלל שמחזירין אותו ש"מ דלא בקל מחזירין אותו לכן ס"ל דאם ראינהו דואג ומתאנח כו'. וכ"פ מהריב"ל ח"ג סל"ט דהכל לפי מה שהוא אדם. והג"א ב' ראבי"ה ג"כ מחמרי טובא בהא כמש"ל ואאזמו"ר הגאון ז"ל סי' ב' עשה שלום בין דעת הרשב"א לדעת ראבי"ה לומר דאע"פ שלא ראינוהו דואג ומתאנח מהני תקנתא דראבי"ה להחזירו יעו"ש. ולפ"ז י"ל שלמעשה אין כאן מחלוקת הפוסקים כי אף גם לדעת השא"י והתב"ש דדיינינן לי' כשוגג הרי מ"מ כ' בשמ"ח סי' ב' סעי' י"ט ובתב"ש ס"ק ל"ד דראוי להעבירו על חדש או שתים ולהחזירו אח"כ וא"כ יוצאים בזה קצת סברת ראבי"ה ג"כ. אכן לא ידענא אם יוצאים בכה"ג סברת הרשב"א ג"כ דהא בתב"ש שם ס"ק ל"ד משמע דאף אם נראה שהוא כעין שגגה מצריך הרשב"א העברה וכמ"ש בש"ע סי' י"ח סעי' י"ט שהוא מהרשב"א. וא"כ בסתם דדיינינן לי' כפושע לא סגי בהכי ויש ליישב דבאמת בכה"ג לא סגי בהעברה לחוד כ"א גם שיכריזו עליו כמ"ש ראבי"ה ועמ"ש אאזמו"ר נ"ע ובזיון זה לאו דוקא כו' ע"ש וע' ביש"ש פג"ה סס"י ט"ז מש"ש:

והנה יש להבין בלשון הראב"ד שהביא הר"ן פז"ב במ"ש שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טרפה במזיד. אם ר"ל שידוע ע"י הוכחות שהיה מזיד או דדיינינן ליה כמזיד מפני שיש לו הנאת ממון שהיה שוחט בשלו ומוכר לאחרים. דלכאורה מפשט לשונו משמע דהיה הוכחות שהרשיע במזיד. אבל בתשו' הרא"ם ח"ב סי' כ' וכל הבאים אחריו. פירשו דכל שיש לו חימוד ממון דיינינן ליה כמזיד. אם לא כשיש הוכחה שהיה שוגג. וההיא דטבח שנמצא אחריו כזית חלב דפרק ג"ה אף בטבח בשלו ומוכר לאחרים לית בזה חימוד ממון דכזית חלב הוא שוה משהו ולא נחשדו ע"ז שום א' מישראל:

קיצור. אבל לפי' הרא"ם והריב"ל בהרשב"א מוכרח דאפילו אין לו חי"מ אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ודיינינן ליה כפושע אא"כ נראה שהיה כעין שגגה. וכ"ד הראב"ד והר"ן ועיקר ומ"מ הראב"ד ור"ן ס"ל דגם לפושע סגי בקד"ח אכן הרשב"א ס"ל הכל לפי מה שהוא אדם וכ"פ מהריב"ל ח"ג סל"ט והג"א ב' ראבי"ה מחמרי בהכרזה עם העברה ואאזמו"ר ז"ל די"ל דבכה"ג אף להרשב"א סגי וא"צ לידע אם ראינוהו דואג ומתאנח כו':