ג

וכיון דהכי הוא דהשא"י והעה"ג שניהם ס"ל להכשיר מה ששחט אחר שיצתה טרפה מתח"י פעם א' אף שלא קיבל שום ד"ח בינתיים א"כ צ"ל שלא יקשה עליהם מתשו' הרשב"א הנ"ל שהעיר השא"י והיא הלכה פסוקה בש"ע דלא דיינינן לי' כשוגג. והנלע"ד בישוב דבריהם הוא בהקדים לבאר הדין באם שדיינינן לי' כפושע ולא כשוגג האם מה ששחט אח"כ אסורה בדיעבד מדינא ממש או לא וע"ז נלענ"ד דאפילו הי' פושע כל שאינו פושע קרוב למזיד כ"א פושע קרוב לשוגג כנז' חילוק זה בין פשיעה לפשיעה בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל רס"י ב' והוא דהנדון שבש"ע סי' י"ח סעי' י"ט נראה לעין שהי' מיקל ופושע בשאט נפש דרך קלות כיון שראה שלא בדקו הסכין כלל כדין ונטלו לשחוט בו ע"ש. אבל ביצתה טריפה מת"י כנדון השא"י והעה"ג אף את"ל דדיינינן לי' כפושע אינו פשיעה ע"ד הנ"ל שראה שלא בדקו וכו' (וה"ל) [כי אם] שאירע לו מכשול שלא בדקו יפה ואע"פ שנק' פושע. מ"מ נלע"ד פשוט דבכה"ג מדאוריי' אוכלין משחיטתו ולא חיישינן שמא שחיטתו טרפה או נבלה. שהרי אפי' במומר אוכל נבלות לתיאבון כל שבדקו הסכין אוכלין משחיטתו אפילו שחט ק' בהמות כמ"ש הב"י סי' ב' בשם תה"א אלא דהתם צריך בדיקת סכין דוקא והיינו דוקא במומר אוכל וכו' או מי שאכל נבלה במזיד פ"א עשמ"ח סי' ב' סעיף ב' ובת"ש שם סק"ו שחלק בזה על הש"ך סק"כ. אבל מדברי שניהם נלמוד דמי שיצתה טרפה מת"י בפשיעה ומכשול פ"א ודאי א"צ בדיקת סכין ע"ש שמוכרח הוא מדברי שניהם עכ"פ ועוד דזה שלא יצתה טרפה מתח"י במזיד כ"א שאירע לו מכשול כו' ודאי לא נגרע חזקתו ממי שהוא פסול לעדות בעבירה של תורה שלכל הפוסקים א"צ בדיקת סכין. ונאמן בשוחט לאחרים עכ"פ אפי' שוחט ק' בהמות. וא"צ להאריך בראיות ע"ז דמדינא ממש ודאי אין לחוש לשחיטתו. והא דמבואר בגמ' ופוסקים דמיד שפשע מעבירין אותו ואסור לאכול משחיטתו אע"פ שלא הי' מזיד כלל אלא דבגמ' לא מצינו זה בפי' רק בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל כבר נת' דה"ה בשו"ב לאחרים ס"ל כן להרשב"א. צ"ל ודאי דלא משום דשחיטתו יש בזה חששא דאורייתא ממש אלא דרבנן החמירו כן לנהוג מנהג קדושים ולא לסמוך על הפושעים אף שאינן מזידים ח"ו רק שאין נותנין לב כו'. ואפשר דאסרו שחיטתו אפי' דיעבד מדרבנן כמשמעות תשו' הרשב"א הנ"ל שכ' ואסור לאכול משחיטתו וכן בהג"א פג"ה ב' ראבי"ה כמש"ל בשמו ואיסור זה עכצ"ל שהוא דרבנן מטעם הנ"ל דכל שאינו מזיד או קלות קרוב למזיד אין לחוש בשחיטתו מדאורייתא ממש כמו שזה מוכרח מהדינים שבשו"ע יו"ד סי' ב' כנ"ל. אלא דמ"מ הוא איסור גמור מדרבנן. או יותר נ' שהוא רק איסורא דלכתחלה ולא דיעבד ע"ד שכן הוא גבי חש"ו ואחרים רואין אותו שאין מוסרי' לו לכתחלה לשחוט כו' וא"ש ל' ראבי"ה בהג"א פג"ה ואין ליקח ממנו בשר דהוי רק איסורא דלכתחלה או כמו דלא סמכי' לכתחלה על רמאשמ"ה ובודקים אותו אם יודע ה"ש. ועפ"ז נ' דס"ל להשא"י דהיינו דוקא בידעינן לי' שהטרפה שיצתה מתח"י היה ע"י פשיעה אבל כשיש ספק לנו אם היה בשגגה ממש או בפשיעה דיינינן לי' בשגגה כשהוא שו"ב לאחרים משום דבכל ספק מוקמינן גברא אחזקתיה והוא כ"ש מהדין הנז' בת"ש סי' ב' סק"ז. דאפילו גבי רשע מוקמינן אחזקה שאוכל הנבלה לתיאבון ולא שלא לתיאבון. וגם משום דהוי ספק בדרבנן ולקולא וכיון דדיינינן ליה כשוגג ממש אין שום מקום להטריף שחיטתו אפי' מדרבנן אף ששחט בלא קבלת ד"ח. ואף שהפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א החמיר גם בזה ודאי ליתנהו לדבריו מקמי' השא"י ועה"ג שלא ראה דבריהם כלל וגם הצ"צ לא החמיר רק משום דס"ל דהוי פושע כו' כנ"ל וגם אין להפר"ח שום ראי' ע"ז. ותשו' הרשב"א סי' כ' ותרל"ב דלא דיינינן לי' כשוגג מיירי להשא"י כשאין הספק שקול אם הי' שוגג או פושע אלא קרוב יותר דהוי פושע כגון בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים ואין לו חימוד ממון כ"כ כגון בעיר שרובה א"י כו'. אבל מהרי"ט ופר"ח וסיעתם ס"ל דבספק לא תלינן להקל ולומר דהוי שוגג אלא תלינן בפושע ואע"ג דקיי"ל דבכל ספק מוקמינן גברא על חזקת כשרות מ"מ צ"ל דכיון שהוא שו"ב לקהל החמירו בו חז"ל לדונו כפושע. משא"כ במי שאינו שו"ב לקהל באמת דיינינן לי' כשוגג ולא כפושע כמבואר בפר"ת סי' קי"ט ססק"כ וכן ביאר אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סי' ב' ססק"א כמ"ש וכ"ז בטבח ממונה על הצבור כו' אינו בחזקת פושע כ"כ כממונה על הצבור כו' דיינינן לי' בשוגג ולא בפושע עכ"ל ועיין בשמ"ח סי' ב' סעי' כ' ובת"ש שם ס"ק ל"ו דנראה מדבריו שעומד בשטת השא"י דדיינינן לי' כשוגג ע"ש שכתב וז"ל אם הדבר שקול באין מבין אם עשאו במזיד או בשוגג כו' אם שוחט לאחרים ואין מגיע לו הנאה מעשותו זאת יש לדונו כשוגג עכ"ל הרי לא הזכיר לדונו רק כשוגג ולא כפושע וע"ש שנסתייע ע"ז ממ"ש ביש"ש פג"ה. והנה בגופא דעובדא דנדון שנשאל השא"י ושנשאל העה"ג י"ל דהיה כשר לכ"ע משום דהתם היה השו"ב פרקו נאה במעשים הגונים וטובים. והרי בכה"ג תלינן ודאי שהיה שוגג ולא פושע כמ"ש הש"ך ב' מהרי"ו הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל שם וז"ל הפרי תואר סי' קי"ט סק"כ אי אתחזק לן ביהודי כשר מוקמינן ליה אחזקתיה ומהימן בטענת שוגג אני ודי בקבלת ד"ח עכ"ל אלא שהפר"ח סי' קי"ט סקל"א ודאי פליג. אבל כבר נתבאר דלא מצאנו לו ראי' ע"ז והשא"י והעה"ג ע"כ פליגי עליו בזה וכ"מ ממ"ש רבינו ז"ל סי' ב' בשם מהרי"ט ואם לא קיבל ד"ח בינתיים כו' הרי לא אסרינן למפרע אף ששחט בלא קבלת ד"ח אחר פ"א כו'. ולא דמי לחבר ונעשה גבאי ספ"ד דבכורות דגם כשפירש צריך קבלת ד"ח כמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מטמאי משכב ומושב ומשמע דקודם שקיבל ד"ח אין נאמן על הטהרות דהתם שאני כמ"ש בתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ט שענין הטהרות הוא ענין פרישות שלא היו נוהגין בו רוב העם הלכך קודם שקיבל ד"ח חשדינן לי' בזה שמיקל אפי' במזיד אבל הכא הטרפות הוא מעיקרי הד"ת א"כ איך יחשדוהו ע"ז משום שעשה עבירה בשוגג ומי גרע מהפסול לעדות ע"י שעבר ל"ת של תורה במזיד ששחיטתו כשרה. וה"נ זה שיצא טרפה מתח"י בשוגג ממש לא נגרע ערכו מהנ"ל. אלא דלכתחלה הצריך הרשב"א וסיעתו שלא ישחוט עד קבלת ד"ח כדי שיהי' זהיר יותר אבל מנ"ל לפסול שחיטתו בדיעבד אם לא קיבל ד"ח. וע"כ אין לזה מקום אלא מקום קנסא. ולא מצאנו זה בגמ' ופוסקים לקונסו במקום שא"צ העברה ובמקום שהי' שוגג ולא פושע. דבפג"ה מיירי שהי' מנקר לעצמו ומוכר לאחרים ע"כ מעברינן לי' כנ"ל. ופ"ק דחולין גבי טבח שלא הראה סכינו וכו' עיין מ"ש כאאזמו"ר הגאון ז"ל סי' י"ח סקכ"ד דדינא הוא לחוש לו כו' ולמ"ד קנסא ע"ש הטעם שקנסוהו אפי' למפרע והיינו משום שפקר במזיד לא להראות סכינו וכו' ואינו שוגג כלל וגם נמצאת פגומה. משא"כ כשהיה שוגג ומש"ה א"צ העברה רק קד"ח אבל שיחמירו עליו להטריף שחיטתו בלי קד"ח לא נמצא זה להפוסקים לכן נראה ודאי שיש לסמוך בזה להכשיר הבשר הנשחט קודם קבלת ד"ח כפשט שו"ת שא"י והעה"ג דהתורה חסה על ממונן של ישראל ובפרט במידי דרבנן והמקילים הם הרבים. וגם כאאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' ב' וכן הת"ש ופמ"ג לא הזכירו חידוש דין זה דהפר"ח סי' קי"ט ס"ק ל"א אע"פ שהאריכו שם בפרטי דינים הנ"ל שבפר"ח שם. מכלל דלא שמיעא להו כלומר דלא סבירא להו. גם הפר"ת סי' קי"ט לא הזכיר חידוש דין זה זולת הלחה"פ ואחריו הבל"י סי' קי"ט הביאו ד' הפר"ח הנ"ל אבל לא ראו תשו' שא"י ותשו' עה"ג החולקים ע"ז בפשיטות כנ"ל:

קיצור. ואפ"ל דאע"פ שנחשב פושע אם הפשיעה קרוב לשוגג אין שחיטתו ששחט אח"כ אסורה מעיקר הדין די"ל דלא גרע מהפסול לעדות בל"ת של תורה ששחיטתו כשרה לדברי הכל. רק שי"ל מדרבנן אסרו שחיטתו אח"כ. וס"ל להשא"י דזהו כשהוא ודאי בחזקת פושע ולא כשיש לומר שהיה שוגג. ומהרי"ט ופר"ח ס"ל דמסתמא הוא בחזקת פושע. ומ"מ בעצם השאלה של השא"י היה הדין לכ"ע שלא לדונו כפושע כיון שהיה מוחזק לאיש ירא שמים: