סימן ד

א) (ע"פ שנת תקצ"ג) אחד הי' לו א בוטל ארעק, ואמר להשמש הבא בכח למכור כל החמץ שבעיר, חמץ שלי מונח בקלייט של א"א מ"ו ואני נותנו במתנה, ואביו לא ידע מזה מאומה. והנה הדין פשוט שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואפי' אינו עומד בצדו כמ"ש בטש"ע ח"מ סי' רמ"ד [רמ"ג] ס"כ וסי' רסח ס"ג דחצר מטעם ידו אתרבאי (ע' גמ' ב"מ דף יו"ד י"א). וע' בש"ע א"ח סי' תמח, ובש"ע רבינו ז"ל שם ס"ג. וא"כ נעשה החמץ של המקבל מתנה, והוא מכר כדין כל חמצו, ומותר באכילה לאחה"פ. והנה החמץ הנ"ל הי' של המופלג רב"ש באדמו"ר שי', ואחר הפסח בשבת כ"ד ניסן על ברי"מ של בן המופל' ר"ש זלמן חתן הרח"א שי' נצרך הארעק והלכתי לשאול לכ"ק. והשיב לי תחלה שמותר לשתותו, אך צריך לזה הסכם ורשות המקבל מתנה שהרי הוא שלו (דאל"כ הוי הערמה). ואמרתי לו שכ"ק הוא המקבל מתנה. וא"ל שאני אין רצוני שישתו ארעק צונן שהוא מזיק. ואח"כ חזר גם מזה, ואמר גבי חמץ בערב פסח לא שייך לומר זכות הוא לו וזכין שלא בפניו. ואמרתי לו הלא אפשר למוכרו, וכנהוג, והדמים שלו, הוא זכות. והשיב שלגבי דידי ודאי לאו זכות הוא לי לקנות חמץ בע"פ, דיש לחוש אולי הייתי שוכח למכור כל חמצי והייתי עובר בב"י וב"י, וע"ד שכ' בש"ע רבינו ז"ל שם ס"ג דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ואין חצרו קונה לו בע"כ, ולא התירו בשתי' כ"א בהנאה למוכרו לעכו"ם.