סימן ד

בסי' ר"ב ס"י בדין השמן המאמר מוסגר, וז"ל ולסברא הראשונה וכו' איני יודע באיזו סברא פליגי, גם חפשתי מקור לסברא זו ולא מצאתי גם בסידור לא הזכיר סברא זו:

סי' רנ"ב לכאורה סתירה בש"ע אדמו"ר, בסי' רנ"ב סעי' י"ח וז"ל עכשיו שאין לנו ר"ה גמורה אלא כרמלית אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכה כו', ובסי' רס"ו סעיף ט"ז אפילו לכרמלית וכו' הואיל ופשע בו שיצא עם כיסו סמוך לחשכה גם מהו הפירוש של הדין שבסוף סי' רנ"ב מצוה על כל אדם שימשמש בבגדיו ע"ש סמוך לחשכה אפילו בכרמלית אי ר"ל אינו אסור אבל מצוה עכ"פ איכא הא בק"א אמר דכאן אין גזירה כלל שמא ישכח ויצא אלא ספק גמור יש שמא יש כבר חפץ אצלו ואי לא גזרינן למאי ימשמש סמוך לחשכה ימתין עד חשיכה ממש, יעויין ברש"י שבת דף י"ב ד"ה עם חשיכה:

סי' רס"ט סעיף ג' חילוק בין איסור שהוא מצוה עצמו ובין איסור שהזמן גרמא אפילו באיסור דאורייתא ובסי' שמ"ג ס"ו הביא ב' דעות באיסור דרבנן דוקא והוא לצרכו של תינוק אם מותר להאכילו ומסיק דיש לסמוך על המקילין ומשמע אם רוצה להחמיר ע"ע דמותר להחמיר ובסעיף ז' מסיק דאסור לענותו, ומשמע שהוא לד"ה וגם לא חילק בין איסור שהזמן גורם וגם סיים וכן כל כיוצא בזה בשאר כל איסורי ד"ס הא דוגמא דקודם קידוש שזכר קודם לזה דהיינו איסור שהזמן גורם שייך אפילו באיסור דאורייתא כגון יוהכ"פ כמו שזכר בסי' רס"ט ובהלכות תפלה סי' ק"ו ס"ג הראה מקום לסי' רס"ט ושמ"ג והם דברים סתורים לכאורה: