א

סימן קטו

הגהות לשו"ע חלק אורח חיים באו"ח הלכות נשיאת כפים סי' קכ"ח בטו"ז ס"ק כ"ז ד"ה ואם הי' דש כו'. דהטעם כו'. כדאיתא בפ' א"נ הבאתי עכ"ל. נראה דאשתמיטתי' להרב טו"ז סוגיא דריש פ' בתרא דתענית. דפריך התם אי מה משרת בעל מום לא. אף כהן מברך בע"מ לא. ומשני הא איתקש לנזיר. ומאי חזית דאתקשית לקולא אקיש לחומרא. אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא עיי"ש. בסי' הנ"ל. ס"ק ל"ה במגן דוד טו"ז כו'. ולא נמצא בגמרא רמז שיהי' היקש זה אסמכתא עכ"ל. הנה גמרא ערוכה היא במס' תענית ריש פרק בשלשה פרקים בשנה עיי"ש:

בסי' הנ"ל במג"א ס"ק נ"ה כו'. ול"נ דדברי רי"ו ברורים ונכונים כו' עכ"ל. הנה באמת אף שהרי"ף והרא"ש לא הביאו בהלכותיהם כ"א הך ילפותא דנזיר. אבל נראה שהרב"י אילפותא דר' יצחק סמיך. דהא פריך התם אבוה דר' זירא. ואמרי לה כו'. אהך ילפותא דנזיר. אם הנזיר אסור בחרצן אף כהן מברך נמי. אמר ר' יצחק א"ק לשרתו ולברך בשמו. מה משרת מותר בחרצן כו'. ופריך אי מה משרת בעל מום לא. אף כהן מברך בע"מ לא. ומשני הא איתקש לנזיר. ומאי חזית דאתקשית לקולא כו'. אסמכתא הוא מדרבנן ולקולא ע"כ. ולפי"ז אפ"ל דלמסקנא דמילתא כולה מילתא ילפינן ממשרת. ולא ילפינן מנזיר שום איסורא כ"א התירא דבע"מ. ואיסורא דשכור ממילא משמע ממשרת מדאקשית להתירא דחרצן. וכן משמע ג"כ מפירש"י דלפי המסקנא מעיקרא ילפותא דמשרת סמיך תלמודא. דפי' שם לעיל בד"ה טעמא מאי כו'. וכהן שתוי יין אסור לישא כפיו מדכתי' ויין ושכר אל תשת בבואכם כו'. ונשיאת כפים מעין עבודה היא כדלקמן עכ"ל. הרי דלא הביא הך דנזיר כלל שקודם לו בגמר'. ומה שהרי"ף והרא"ש לא הביאו הך מסקנא בהלכותיהם. י"ל דהיינו משום דלא נ"מ מידי להך דינא דשכור בין הנך ילפותא כ"א לדינא דבע"מ. לכן לא הביאו רק הך ילפותא דנזיר. ונהירנא דכד הוינא טליא הייתי משתומם על המראה מדברי רש"י הנ"ל. דלמה לו להביא ממרחק לחמו. והרי תלמוד ערוך הוא. דכו"ע שכור אסור מנ"ל. אריב"ל למה נסמכה פ' כהן מברך לפ' נזיר כו'. ואשאל את החכמים ואין מגיד לי. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר. וגם הרמב"ם לא הביא כ"א הך אסמכתא דלשרתו ולברך בשמו. ולא הזכיר אסמכתא דנזיר כלל. ונראה שרי"ו והרב המג"א מדמין נ"כ לשאר ברכות. שכתב הרמ"א בסי' צ"ט. והוא מהמרדכי והגמיי"מ וז"ל. ודין ק"ש כדין תפלה. אבל שאר ברכות יכול לברך אעפ"י שהוא שכור עכ"ל. ולכן כתב כאן דאפילו אינו יכול לדבר בפני המלך (והיינו שכור שמוזכר בגמרא). רשאי לישא את כפיו. דלא דמי לתפלה. ונראה דלא כן דעת הרב"י בנש"כ דחמיר משאר ברכות כיון דמעין עבודה הוא כדמשמע שם. ומהגמר' דסוטה ותענית כנ"ל. ואפילו בשאר ברכות משמע מהתוס' ס"פ הדר במס' עירובין דס"ד. דלא ברירא להו מילתא לענין שכור אי קיל מתפלה או לא. אף דלענין שתוי הוכיחו שם דלא דמיין ברכות לתפלה. וכש"כ נ"ד דחמיר טפי כנ"ל. ודוחק לחלק באינו יכול לדבר בפני המלך בין שכור מיין לשאר משכרים מבולבלין. וצ"ע:

במג"א סי' קל"ב ס"ק ב'. וראי' מרפ"ב דיומא כו' עכ"ל. ולפי מ"ש התוי"ט שם שאינו מוכרח עיי"ש שכתב שפירשו כן רש"י והר"ב. לפי שאי אפשר לעשות פייס באצבעות בין שנים בלבד. שאם יהי' הסכמת המנין זוג או נפרד ממי שיתחיל נדע במי מסיים ומה גורל שייך כן. ואפשר שראייתו הוא מדלא היו מטילין הגורל בין השנים לבד ע"י המצאה אחרת. דהיינו כמו שאנו עושין ע"י אותיות של ספר. או שאר המצאה. ש"מ דבטל כל הגורל. והוכרחו להטיל בין כולם מחדש ע"י אצבעות. בסימן קע"ט. בהלכות הנוהגים בסעודה במגן דוד טו"ז סק"ד כו'. והיינו דבי ר"נ כו'. עכ"ל. ואילו הי' בתוס' שלפניהם כמו בספרים שלנו לא היו צריכים ליכנס בדחוקים. וכן כתוב בספרים שלנו. י"א שצריך כו'. לפי שאינם יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר. ונראה שא"צ לברך. והיינו דבי ר"ג. ובוודאי אחרי הודיע ה' את הרב"י את כל זאת אין נבון וחכם כמוהו וצדיק הוא בדינו עפ"י דברי התוס' ונסתלקה תמיהת הרב טו"ז מעליו. וגם פרש"י ודברי התוס' עפ"י פירושו אינו מובן:

בהל' ברכת המזון סימן ק"ץ. וטו"ז סק"ב. המצטרף צריך לברך כו'. דברכת המזון כו' עכ"ל. י"ל דווקא בכה"ג דלא אכל פת כלל. אבל אם אכל פת. אם אכל גם ד"א אף אחר הסעודה. לדידן קודם שנטל ידיו. או קודם שאמר הב לן ונברך. וודאי בהמ"ז פוטרת הכל. עי' לעיל סי' קע"ז. ולקמן סי' ר"ב סעי' י"א:

עיין ט"ז או"ח סי' רמ"ד סק"ב:

אלא כשהאמת כן. וכ"כ המ"א. וצ"ע ממשנה ע"ז י"א ע"ב. ואם הי' יכול להלך בה למקום אחר מותר. ופרש"י דהרואה אומר למ"א הולך ואע"ג שאין האמת כן. וצ"ל דהתם לא יודע מזה ודמי לחוץ לתחום. משא"כ כאן. עמ"א סק"ה:

בהל' שבת סימן רמ"ו. במג"א ס"ק י"ג. כל ימות השבוע מותר (ר"ל חביב) דמ"מ עכ"ל. ט"ס יש כאן. ונראה שחסר. אבל אם לא התנו מתחלה אלא לאחר שנשתתפו אומר לו טול כו'. אעפ"י שאין כאן משום שביתת בהמתו. כיון שיש לעכו"ם חלק בו אסור. דמ"מ כו':

סימן ער"ב. במג"א סק"ט. עיי"ש במ"א. ולי נראה דלא ניחא לי' להרמ"א לחלק כן. משום דמשמע לי' דהא שכתב הרב"י מי שאינו שותה יין כו'. היינו אף שאינו מחמת איסור לבדו. כ"א גם מחמת ששונאו או מזיקו. ואין לברך על דבר שאינו נהנה ממנו. וכ"כ הטור בשם רב האי גאון בהדיא בסי' זה. דאפילו אם יש לו יין אם אינו מקובל וחביב עליו. שיקדש על הפת. שאין לו לברך על דבר שאינו נהנה ממנו עכ"ל. הרי דמשמע מלשונו זה אף שאינו שונאו לגמרי. כ"א שאינו מקובל וחביב עליו לגמרי מיקרי שאינו נהנה ממנו. וכש"כ מי שאינו שותה לגמרי דהיינו מחמת שהוא שונאו או מזיקו. דבוודאי אין לו לברך עליו. וא"כ אין חילוק בין אינו שותה מחמת נדר או משום שהוא שונאו או מזיקו. דבכ"ע אין לברך עליו מחמת שאינו נהנה ממנו לא הוא ולא אחרים בברכה זו. ומ"ש הרב מג"א. דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו. והביא ראי' ממ"ש הרב"י אח"כ, אע"ג דבגמר' אמרינן כו'. נ"ל דלאו ראי' היא. דוודאי התם מיירי שאינו שונאו לגמרי. כ"א שאינו תאב לו כ"כ. כמו שתאב לפת. אבל עכ"פ נהנה ממנו כששותה. לכן אם רוצה לקדש על היין הרשות בידו. אבל באם אינו שותה כלל מאיזה טעם שיהי' לא איירי כלל בגמרא ואינו מוכח מידי. והמשך דברי הרב"י לדעת רמ"א הוא כן. דבתחלה רצה להוכיח מהגמר' מההיא דרב. דזימנין חביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא דמשמע אעפ"י שיש לו יין כדעת הרמב"ם. וא"כ סתם בני אדם שמתאוים יותר למאכל מלמשתה כו' דמצוה להקדים החביב. (וא"כ לפי"ז פשיטא מי שאינו שותה כלל מאיזה טעם שיהי' מקדש אריפתא וא"צ לחזור אחריו). ואח"ז כתב ושמא י"ל שאעפ"י שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו. מ"מ כשאינו מקדים החביב ומקדש על היין. כיון דמצוה מד"ס לקדש על היין שפיר דמי עכ"ל. ור"ל וא"כ אינו מוכרח דעת הרמב"ם מהגמרא. באם תאב לפת יותר מיין. אבל כשאינו שותהו כלל מאיזה טעם שיהי' מזה לא איירי כלל. רק שהב"י רצה להוציא הדין מדברי הרמב"ם דכש"כ הוא. וע"ז כתב אבל בהגהות כתב דהא דמקדשין על הפת בשאין לו יין דווקא. וכן ראיתי דאפילו מי שאינו שותה יין מחזר אחריו לקדש. וע"ז הוקשה לו לרמ"א בד"מ. דבא"ז כתב בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש אלא על הפת. וכן הוא בתשובות מיימוני. ובוודאי טעמם הוא משום דא"א לו לברך עליו דאין לו לברך על דבר שאינו נהנה לא הוא ולא אחרים בברכתו. וא"כ שוב אין לחלק כמו שחילק הרב רמ"א. לכן הוצרך לחלק בין אוכל לבדו לאוכל בין אחרים (אע"ג דברכת הנהנין אמרינן בגמרא דיצא אינו מוציא. מ"מ ברכת בפה"ג דקידוש הוי כמו ברכת המוציא. ועיי' בדף שאח"ז ודו"ק):

סימן הנ"ל במג"א בס"ק הנ"ל בסופו. ודברי רמ"א צ"ע עכ"ל. לכאורה נראה דאין הנדון דומה לראי' דהא מידי הוא טעמא התם בסי' קע"ג. כיון דאינו מוציא א"ע כלל בקידוש. רק שבא להוציא אחרים הוי האי ברכת בפה"ג דקידוש לדעת הגאונים שמצא הטור כתוב בשמם. כשאר ברכות היין דיצא אינו מוציא. והוי ברכתו לבטלה לגמרי באינו נהנה עמהם. משום זה אינם יוצאים הם ג"כ בברכתו. והבעה"ג חילק בין יודעים לאינם יודעים עיי"ש בטור. אבל כאן בסי' זה כיון דמוציא א"ע ג"כ בקידוש זה. ואין קידוש בלא סעודה ואין סעודה בלא קידוש. והקידוש אסמכוהו על היין הוי כנהנה עמהם ג"כ מיין קידוש זה. ולא הוי ברכתו לבטלה כ"כ. ואפשר שגם הבעה"ג והגאונים מודים בהאי דינא. ומה גם שלדעת התוס' והרא"ש. אשר עפ"י רוב אנו נמשכים אחר דבריהם ליתא להאי חילוק דבעה"ג כלל. וסתמא כתבו דיכול לקדש לאחרים אעפ"י שאינו נהנה עמהם. והוכיחו כן מדמקדשים בבהכ"נ להוציא את האורחים שאין להם יין. וסתמא אחד מבני העיר מקדש להם. עיי"ש בריש ערבי פסחים. וכן הטור בקיצור פסקי אביו הרא"ש הביא סתמא הך דינא דמקדש לאחרים ולא חילק כלל בין יודעים לאינם יודעים. וכן בטור או"ח סי' רע"ג ריש דבריו פסק ג"כ כמותם. רק אח"ז הביא הגאונים שמצא כתוב על שמם דאין לקדש לאחרים אם אינו אוכל עמהם. ותמה עליו הטור אם כתבו הגאונים דבר זה. וכתב עוד שם ובעה"ג חילק בין יודעים ללא יודעים. ועפי"ז כתב הרב"י כאן בשו"ע והוא שאינם יודעים. ולפי"ז בוודאי שפיר יש לסמוך בנ"ד על התוס' והרא"ש אף ביודעים לברך. וגם הרב המ"א בעצמו לקמן סי' רצ"ט. לגבי הא דכתב רמ"א שם לענין הבדלה. ומי שמתענה ג' ימים וג' לילות ישמע הבדלה מאחרים. הראה מקום לסי' זה וגם לסי' תקנ"א. דמותר ליתן לאחרים לשתות עיי"ש בסק"ח ודו"ק. כי הוצרכתי לקצר במקום שאמרו להאריך:

מ"ש ב"י סי' שמ"א בשם סמ"ג והת"ג שם ס"ק ך שגם הרא"ש כ"כ בפרק כיצד משתתפין מצאתי שהריטב"א פ' הנ"ל דף פ"ז סד"ה אלא דר' חייא כו' וקיי"ל שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם במה שיש תחתיו חלל יותר מעשרים אמה וכמ"ש מקצת רבותי ז"ל פ"ק דמכילתין: