א

סימן ק

חמץ* הנמכר לעכו"ם כנהוג. ואחרון ש"פ לקחה שפחת ישראל המוכר ועשתה ראשצינע (שאור):

והנה אף שעשתה שלא בידיעתו וידיעת ב"ב, מ"מ כיון שהשפחה קנתה אותו מדין שליחות יד אפילו להתחייב באונס ועשתה זאת בשביל הבעה"ב, הרי י"ל דיש שליחות וזכי' לעכו"ם לחומרא כמ"ש ביו"ד רס"י קס"ט. ואף דהכא לא שלח אותה וי"ל כמ"ש בטור סי' תמ"ח דאיסורא לא ניחא לי' דליקני, מ"מ יש לחוש בזה להערמה, כי רחוק קצת שלא ידעו ב"ב כלל מזה (עט"ז סי' ת"נ ססק"ג). ועוד דבזה יש לחוש קצת יותר, דבטור מיירי שהחמץ של עכו"ם ממש וישראל לא ניחא לי' דליקני לכן נשאר ברשות הגוי. משא"כ הכא הרי החמץ עיקרו הי' של ישראל, רק שנמכר לגוי כדי שלא יעבור בב"י כו', א"כ כיון שהשפחה שלחה בו יד יצא מרשות גוי הקונה, והשפחה לא נתכוונה לזכות רק בשביל ישראל. ואע"ג דישראל לא ניחא לי' דליקני, מ"מ י"ל דממילא נשאר ברשותו, כיון שהגוי קנהו ע"מ שישלם לו אחר המדידה ועבור חמץ זה לא ישלם לו כיון ששפחתו שלחה בו יד לצורך בעה"ב, א"כ ממילא נשאר ברשות בעה"ב, והו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו אחש"פ דצריך ביעור ואסור בהנאה כמ"ש סי' תמ"ח. ועוי"ל דדמי לעובדא דר"ש גבי תנור של ישראל הנז' בטור סי' ת"נ דהתם ג"כ ליכא זכי' גמורה. דמ"ש הפמ"ג בט"ז סק"ג דתנור הוי כחצרו דזכה לו, צע"ק דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, וכמ"ש בב"מ בפ' א"נ דס"ה, וא"כ היינו אחר שנגמר כל מלאכת האפי', ואז אין הככרות מונחים בתנור שיזכה לו חצרו. וא"כ שמא כמו"כ זכה לו ביתו לישראל, דאע"ג דמושכר להקונה החמץ, הא דעת הרמב"ם וש"ך ח"מ סי' שי"ג דעכ"ז חצירו קונה לו להמשכיר. ואף שאין כן דעת שא"פ, מ"מ יש להחמיר גבי חמץ מטעם שהחמירו גבי תנור כנ"ל: