א

סימן צט

ישראל שנשכר לעשות יי"ש לשר, וגמר עמם באופן שיתקן לו היהודי מאותן חביות שהי' יי"ש בתוכם ד' חביות חומץ ובשכר זה יתן לו ג"כ ב' חביות חומץ, ובשעת גמר מלאכתו קודם הפסח בא עליו האדון בעקיפין ולא שלם לו עבור מלאכת יי"ש וגם לא שני החביות חומץ שהי' המדובר שיתן לו, ומחמת זאת נתייאש היהודי מהחמץ ולא מכרו, ואחה"פ בא עוד הפעם לבקש חנינה מהאדון ולא שמע אליו, רק הפריקאזלין עשה עמו טובה ואמר להאדון ששני חביות חומץ ראוי לשפוך החוצה, ומסר הפריקאללין ב' חביות חומץ להיהודי, ועתה בא לשאול מה לעשות עם החומץ שהרי לא מכרו קוה"פ. והנה יש להביא ראי' להתיר החומץ מכמה טעמים, הא' שהרי לא ייחד לו השר חומץ מהחומץ, שיעשה הוא, והי' יכול ליתן לו חומץ אחר. והגם שמסתמא הי' כוונתו על החומץ שתיקן היהודי, מ"מ נ' דיש לדמות לחוק הכומרים שכתב במרדכי והגמי"י הובא במ"א סי' ת"נ ס"ק דאם בדיעבד כשלא התנה עמהם קוה"פ ונתנו לו אחה"פ לחם חמץ שנאפה בתוה"פ רשאי לקבל ולאכול, והרי גבי תנור של ישראל שאפו בו חמץ בתוך הפסח ואח"פ הביאו לו ככרות שנאפו בתוה"פ אפי' עבר וקבלם אסורים בהנאה. ועכצ"ל דגבי תנור כיון שדרך ליתן מהפת שנאפה בתנורו נמצא שבשעה שאפה הככר זכה בו הישראל בככר מהככרות והוי חמצו של ישראל שעעה"פ. ולכאורה גבי חוק הכומרים הי' צריך להחמיר יותר כיון שהכומרי' מכרו לו לחם חוקם שנותן להם המלך מידי שבוע, וא"כ בוודאי יתן להם המלך לחם חמץ גם בשבוע של פסח והוי כאלו מכרו לו בתחילה בפירוש הלחם של חמץ דשבוע של פסח. משא"כ בתנור לא התנו בפירוש שיתן להם מככרות שיאפו בתנורו, ואפ"ה מקילין בש"ע בחוק הכומרי' יותר מבתנור, אלא צ"ל דהיינו טעמא דבתנור שייך לומר תיכף שנתחייב לו העכו"ם שכר התנור דהיינו בעת האפי' הי' על מה לחול השעבוד דהיינו על הככרות. ועוד כיון שדרך האופים ליתן מהככרות שנאפו בתנורו ולכן תיכף שנאפה בתנורו נשתעבד לו בהככרות אלו כמו כל שוכרי תנור, משא"כ בחוק הכומרי' בשעת גמר העסק עם הכומרי' לא הי' עדיין על מה לחול השעבוד אלא שנתחייב ליתן לו מנין הככרות שמקבלים מהמלך ולא נתייחד מעולם השעבוד על אותן הככרות דווקא. וגם לא שייך לומר כיון שדרך ליתן כו' כנ"ל מסתמא כו', דכאן אינו דבר ההוה תמיד אלא בדרך מסחור ולפעמים כך וכו' כנ"ל. צד היתר הב', עפ"י תשובת נ"ב מהד"ק סי' ך' יש להקל אפי' בשתיה מאחר דהגזלן (שהוא העכו"ם) לא שייך לומר שעבר בב"י וא"כ מחמתו לא נאסר החמץ גם להנגזל ולכל ישראל מותר החמץ אפי' באכילה, וא"כ בנ"ד נמי האדון גזל החומץ במה שלא נתנו להישראל ומותר ג"כ לישראל הנגזל ולכל ישראל בשתי'. ואף שלכאורה קשה ע"ז מדין ישראל שלוה מעכו"ם על משכון של חמץ כל שלא א' ישראל מעכשיו קני, הוי חמץ של ישראל שעעה"פ דכדינינו דינינין ליה. הרי דאע"ג דאין החמץ ברשות ישראל ולא הי' יכול לבערו, ואעפ"כ אסור החמץ, אפשר לחלק ולומר דהתם מיירי שהעכו"ם ציית דינינו אבל באמת אם לא הי' רצון העכו"ם לדון עם הישראל בד"י הוי ע"כ גזלן ולא הי' נק' חמצו של ישראל, ובודאי יש לסמוך בזה על החולקים אסברת רש"י ורמב"ן בדין אלם כו'. ובזה יש ליישב השגת הגאון בעל מקור חיים על הגאון נו"ב, יעו"ש. ובר מן דין עכ"פ יש להתירו בהנאה עפ"י סברת רבינו ז"ל סי' תמ"ב כי הפסד גדול הוא, עכ"ל השואל. (תשובה) בנידן החמץ החילוק בין תנור לחוק הכומרי' אינו משום דגבי חוק הכומרי' לא שייך כיון שדרך כו' שנהפוך הוא, דהתם וודאי קנה חוק ולחם זה, אלא הטעם הוא דבתנור של ישראל זכה הישראל בהככרות חמץ מיד כשנאפו ממש, ונמצא הי' חמץ של ישראל שעעה"פ כן הוא בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' ת"נ ס"ה. משא"כ גבי חוק הכומרים דכל ימי הפסח הי' ברשות העכו"ם וכמש"ש סעי' ד', וז"ל מטעם שנתבאר, עכ"ל והוא ממש"ש ס"ג שכל ימי הפסח הי' ברשות העכו"ם כו' ע"ש. וכן משמע להדיא בהגמי"י פ"א מחמץ ומצה שדימה ענין דחוה"כ להא דיזפי פירא כו' ע"ש. והנה הטעם דבחה"כ אינו קונה הישראל רק אחר שבאו לידו, דהאיך יקנה מקודם שהרי הכומרים מכרו לו דבשלב"ל או עכ"פ דבר שאינו ברשותם א"ו דהתם לא מכרו לו שיקח הישראל החוק מהמלך שאז היינו באין לדין אם הוא מוכר דבר שאינו ברשותו או כדבר שברשותו כיון שיש להם חוק קבוע, אלא הן מקבלים הלחם מהמלך ואח"כ נותנים להישראל, וא"כ מתחילה קונים הכומרים ואח"כ קונה הישראל. ועוד שאין הישראל קונה רק כשמגיע לידו. תדע דאלו מגנב או מיתבד מסתמא אינו באחריותו כל כמה דלא הגיע לידו מהמלך או מהכומרים. אך מה שיש לעיין הוא דמאיזה טעם גבי תנור זכה הישראל מיד בשעה שאפה העכו"ם ולמה שם ג"כ לא נימא דלא קני עד דמטי לידי' תדע דאלו מגנב או מיתבד כמה ככרות וודאי מסברא אינו מפסיד הישראל כלום. והנה בהגמי"י שם שהוא מקור הדין מבואר דבמעשה בענין אחר דהיינו שהישראל יש לו אופה גזבר והוא מקבל הככרות מהעכו"ם האופי' שם בפסח והגזבר הביא להישראל הככרות אחה"פ אבל הגזבר מסתמא קבלם מהאופים בשעת האפי' דהיינו בפסח, וא"כ בכה"ג דמטו הככרות להגזבר בפסח ממש הוא דזכה ישראל בהדי וה"ל חמץ של ישראל שעעה"פ. משא"כ אם העכו"ם האופי' לא נתנו הככרות כלל כ"א לאחר הפסח ולא מטו ליד הגזבר משמע דבכה"ג שרי, ויורות ותנור דין א' להם ע"ש הטיב במג"א. אלא דממ"ש אאזמו"ר הג' ז"ל ס"ה משמע דבתנור לא תליא כ"כ בקבלת הגזבר ע"ש, והיינו משום דס"ל דאי בלא קבל הגזבר לא זכה הישראל מצד שנאפה בתנורו, א"כ קבלת הגזבר לא מהני דהא עכו"ם אינו זוכה לישראל כדאיתא פ' א"נ (ע"א:

ודף ע"ב) ולר"ת אין שליחות וזכי' לנכרי אפי' לחומרא בדרבנן, והובא בש"ע יו"ד סי' קס"ט ס"ו בהג"ה. ואע"ג דהעיקר כהחולקים מ"מ בחמץ שעעה"פ דרבנן הי' מקום לצדד להקל. ועוד דאי איתא דמהאי טעמא דשליחות וזכי' מדרבנן אתי עלה ה"ל לבאר, לכן הסכים דלאו מצד זכיית הגזבר הוא אלא דבשעה שאפה העכו"ם בתנור של ישראל זכה הישראל בככר מהככרות של עכו"ם, וכ"מ לכאורה בהגמי"י שכתב ג"כ כלשון הזה שזכה בו ישראל בשבח תנורו שכך הי' מנהגם עכ"ל. ואמנם א"כ יפול הקושיא על המג"א סס"י ת"נ הנ"ל, אך יישוב ע"ז הבליע רבינו ז"ל בססעי' ט"ז במ"ש שהרי לא קנה מהמושל כו' ע"ש. ומ"מ לא הבינותי כ"כ איך יזכה לו תנורו קודם שנתן לו, דהא למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף פירש"י בקדושין דמ"ח ריש ע"ב דלבסוף אינו בגמר המלאכה אלא כשמחזירו לה, ולמ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף ומקודם הי' מלוה, ופ' א"נ (ס"ה) אמרו שכירות שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת, וא"כ ה"נ אינו מחויב ליתן לו השכירות רק עד אחר גמר האפי' כשכבר קבלו הככרות. וא"כ אז אינן בתנור שיזכה התנור לישראל, ואין לדמותו למש"ש בקדושין בקבלן דקנה בשבח כלי דהא רבו החולקין ע"ז וס"ל דאינו קונה, וע' ש"ע אה"ע סי' כ"ח, ואע"ג דהכא המנהג לשלם בלחם ממש, מ"מ לא ידעתי איך יזכה עי"ז בהלחם קודם הנתינה, אך י"ל דאחר שהוציאו הככרות מהתנור כשנשאר בתנור מעט ככרות כמספר הככרות שצריך ליתן לו עבור התנור אזי נתחייב ליתן לו הככרות וזוכה הישראל בככרות הנשארים בתנור שהרי עכשיו נק' לבסוף מאחר שקבל העכו"ם כל הככרות המגיע לו. ועכ"ז לכאורה מצאתי עוד שובר לכללות דין זה מתלמוד ערוך ממש רפ"ה דע"ז (סג) בא עלי' ואח"כ נתן לה טלה באתננה מותר, ומוקי לה באמר לה התבעלי לי בטלה סתם, וכתב שם התוס' ד"ה כגון, אפי' קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אעפ"י שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפ"ה אין שם אתנן כו' ע"ש. וע"ש ג"כ בפרש"י ד"ה בטלה סתם שכ' וז"ל כי יהיב לה אחר זמן לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקני'. וא"כ ה"נ ה"ל כטלה סתם שהרי לא ייחד לו איזה ככר יתן לו, וא"כ כי יהיב לי' לאחה"פ השתא הוא דקני'. אך אפשר ליישב בדוחק דכיון דכל הככרות כמעט שוין ואין קפידא בין זה לזה ולא דמי לטלאים א"כ אפי' ככר סתם ה"ל כככר זה, ועיי' חו"מ רסי' רצה (ובגמרא דא"ז גבי זוזי וזוזי כמאן דפליגי דמי), וצ"ע בח"מ סי' קע"ו סי"ח פירות כו'. מיהו הא אפי' בככר זה מבואר שם דאי מחסרא משיכה לא קני עד דיהיב להו, וע"ש בהרא"ש ססי' ב' שכתב מכאן נ"ל דהאומר לפועל עשה עמי ואתן לך חפץ זה יכול ליתן לו דמי החפץ וכ"כ הר"ן דלא קנה הפועל החפץ, וצ"ל דשא"ה דהתנור ה"ל כחצירה, מ"מ כיון שלא נתן לו עד אחה"פ א"כ צ"ע די"ל דל"ד כלל לטלה זה דהתם קנתו, אבל הכי כיון דאלו מיגנב כו' (ואפשר דמה"ט כ' הגמי"י שהגזבר קבל הככרות ובגמ' דע"ז שם גבי אפותיקי חיל עלי' אתנן אע"ג דאלו מגנב חייב באחריותו עי' ח"מ רסי' קי"ז יש לחלק דהתם הוי זה ממש). וממוצא דבר נשמע לנ"ד שלא הי' החמץ בחצרו של ישראל רק בחצירו של גוי א"כ אפי' אם יהי' דומה לטלה זה לא קנה, כמ"ש הרא"ש והר"ן. אך י"ל דישראל מגוי אין צריך משיכה וכמש"ש בגמ' בזונה עכו"ם כו'. אך זהו לריש לקיש משא"כ לרבי יוחנן. ואין לחלק דשאני הכא דהשכירות הוא ממון שעושה בו המלאכה, א"כ בכה"ג י"ל דדמי למעות עיי' הגמי"י בב"י בח"מ סי' של"ו בבד"ה. ועיי' במשנה פ' המקבל לא יאמר הריני לוקח מן השוק כו', אמאי לא יסלק במעות (וי"ל דאה"נ רק לא יוכל לסלק בתבואה מן השוק.) לדעת הר"ן וכרא"ש אלא די"ל דשאני התם שזרע הקרקע א"כ אז דרך לשכור בחטים כמו שאר שוכר במעות, עיי' ר"ן בע"ז (ולולי דברי הר"ן והרא"ש י"ל דאיה"נ שמחוייב ליתן לו החפץ אבל מ"מ עדיין לא קנה עד שימשוך) די"ל דלא דמי ממש לשכירות קרקע שקרקע של המשכיר מצמיח תבואה זו. ועוי"ל דחומץ סתם ה"ל כטלה סתם כדאי' פ' א"נ (ס"ט:

) דאיכא דבסים כו', ול"ד לככרות הנ"ל. ועוד יש להסתייע מתשובת שאגת ארי' סי' צ' דאפי' אם קנה החומץ כיון דלא הי' חלקו מבורר יש להתיר בחמץ שעעה"פ. הגם שהמק"ח רסי' תמ"ח השיג עליו בזה, ואני נשאתי ונתתי בדין זה שיש בו צע"ג בדבר הבלול אבל בנ"ד שאינו בלול רק חביות וחביות אפשר לצדד ולצרפו לסניף מיהת ואכמ"ל. גם ממה שהביא רומע"ל בשם הנ"ב סי' כ' יש לצדד הגם לסברתו חידוש גדול הוא, וצע"ג. אך בנד"ז שהגזלן גוי וא"כ מצדו אין לאסור החמץ דחמץ של גוי שעעה"פ מותר ואין לאסור רק מצד הנגזל לחוד, בזה יש מקום לסברתו, דה[נ]גזל מאי הוי לי' למעבד למוכרו א"א. ונראה לדמותו לחמץ שנפלה עליו מפולת שהרי הוא כמבוער, ואע"ג שצריך לבטלו ושמא הוא לא בטלו, מ"מ יש דעה להקל בזה, כמ"ש אאמור"ז הגאון ז"ל סי' תל"ג סעי' למ"ד, ובחמץ שעה"פ דרבנן יש לסמוך להקל.