א

סימן צד

בש"ע סי' של"א סעיף ג' בין שמונה אם גמרו שעריו וצפורניו מלין אותו בשבת ולפע"ד לפ"ד הרי"ף בשבת שהשמיט רב אדא בר אהבה דקל"ו א' דמוהלין אותו ממנ"פ, לפ"ז אין מוהלין בשבת אלא סתם וולדות שהם ערך בני תשעה אלא דמשום שלא פירש בעלה ממנה נק' ספק בן תשעה ספק בן שמונה. ודוקא כשגמרו שעריו וצפרניו אז מולין אותו בשבת ואפי' אם רק נכנס בערך חצי חודש תשיעי י"ל מלין אותו. אבל אם הוא ודאי בן שמונה או אפי' ספק בן שביעי ספק בן שמונה אז אפי' גמרו שערו וצפורניו אין מלין אותו בשבת ואם לא גמרו שערו וצפורניו י"ל אין מלין אותו אפי' ספק בן [שבעה] ספק בן שמונה אא"כ ידוע ודאי שכלו לו תשעה חדשים דהיינו שבעל ופירש. וגם בזה צ"ע דלא גרע מכאיב ליה עיניה וכה"ג. וכ"ד הרבה פוסקים דס"ל כהרי"ף, כאשר כתוב אצלי על הגמרא דיבמות פרק הערל דף פ' , ושם ג"כ ביאר הסוגיא דשבת דקל"ה. וגם הא דבן תשעה שגמרו סימניו שמלין אותו בשבת צ"ל דמיירי שהוא ודאי בן שבעה כגון שבעל ופירש, אבל אם לא פירש י"ל שהוא ספק בן שבעה ספק בן ששה, כמו דחשבינן סתם וולדות שנולדו לתשעה ספק בן תשעה ספק בן שמונה לרשב"ג אעפ"י שגמרו סימניו כמ"כ בבן שבעה אעפ"י שגמרו סימניו י"ל שהוא בן שבעה ספק בן ששה, ואעפ"י שבבן תשעה כשגמרו סימניו מלים אותו בשבת אעפ"י שנק' לרשב"ג ספק בן תשעה ספק בן שמונה זהו משום דבזה סמכינן על רבנן דרוב נשים וולד מעליא ילדן והיינו בנולד לתשעה. אבל בנולד לשבעה כיון דצ"ל דהוא ממיעוטא אע"ג שגמרו סימניו י"ל אין מוהלין אותו בשבת לדברי הרי"ף והראב"ן דלא קיי"ל כתירוץ דרב אדא בר אהבה, וכ"כ בחידושי הרשב"א בשבת שם סד"ה הא דאמר אביי כתנאי. היוצא מזה דאין מלין בשבת אלא ולד שגמרו סימניו ושיש לומר שהוא בן תשעה או שהוא ודאי בן שבעה וגמרו סימניו.