א

סימן פח

הנה לא מיבעיא לפי מ"ש התוס' ספ"ק דע"א בשם הר"ם, הובא ג"כ ב"י סי' רמג, ס"ל דאין היתר באריסות אלא כשלוקח ממש מפירות הקרקע וכן הקמח שטוחנין בריחיים הוה פירות, משא"כ גבי מרחץ ס"ל דא"א לצייר אריסות כלל ע"ש, לפ"ז בנ"ד שפסק עמו על מעות אין זה אריסות. ואף שנותנים לו המעות עבור חלקו בצידת הדגים עבור כל פוד ד' רוסי"ג, כיון שאין זה מקח השוה אין תמורת זה כלל, וה"ל כפסיקת דמים לבד. ואף שהב"י סס"י רמג כ' עליו שאין נראה כן מדברי הרמב"ם ולא מדעת שאר הפוסקים כו'. ולכאורה הדין עמו, דכך משמע ג"כ הלשון הגמ' אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, מכלל דשייך ויכול להיות בו ענין אריסות, ולהר"ם הול"ל אריסותא במרחץ ליכא. ומתשובת הר"מ גבי מכס שכ' והיכי דמי קיבולת לכשתגבה כו', משמע כהר"מ שבתוס', דלהב"י הוה לה אריסות. מיהו י"ל הר"מ גבי מכס לא כ"כ בדיוק. מ"מ אף לדברי הרמב"ם ושא"פ היינו משום דפירות דמרחץ מעות נינהו, וכשנוטל חלקו במעות לשליש או לרביע היינו אריסות. אבל מ"מ מודו לי' להר"מ באריסות דשדה, אם פסק עמו במעות דאסור, דפירות דשדה תבואה היא, וכשמסלקו במעות אינו אריס. וכמבואר בהמגיד מה"ט לאסור קבולת דשדה, וז"ל אבל כשאינו נוטל בפירות כו' ע"ש. אע"ג דקיבולת מדינא שרי, מ"מ אין היתר אלא כשנוטל מפירות השדה, וכן להשכיר לו שרי דהא נוטל כל הפירות. אבל קיבולת אסור מפני מראית העין. וכ"פ בתשו' הגאון מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' יו"ד, דאפי' במקום שדרך לשכור פועלים בקבלנות ולא בשכירי יום אסור לשכור בקבלנות , דבעינן שיהי' לו חלק בגוף המלאכה. ובנ"ד אף שיש לו קצת חלק בגוף המלאכה, שהרי נוטל שכרו לפי ערך הדגים, א"כ ל"ד לקבלנות ששכרו קצוב, וקבלן היינו אומן אינו קונה בשבח כלי, אבל בנד"ז י"ל דיש לו קני' בהדגים עד שמסלקו במעות. מ"מ כיון שלבסוף שאין לו כלל בגוף הדגים, אין להתיר, דל"ד לאריס שההיתר משום שנוטל ממש מהפירות. ותדע דהא הרמב"ן והר"ן כ' דאדרבא מדינא יש להתיר קבלנות יותר מאריסות משום דאין הישראל נהנה כלל ממעשה שבת, ואעפי"כ התירו אריסות ולא קבלנות, והיינו ע"כ משום דבעינן שיטול העכו"ם מפירות השדה והמרחץ דוקא. וא"כ בנ"ד שבהכרח מסולק מהפירות ואין לו רק מעות, אין שום היתר יותר מקבלנות, דקבלנות יש היתר טפי שוה"ד מאריסות ממש, ואפ"ה אסור, וכ"ש בכה"ג דאיכא תר"ל שהישראל נהנה ממעשה שבת וגם העכו"ם אינו נוטל חלק בפירות כלל. ע"כ נ' שאין היתר אא"כ יעשה פסיקה עם הגוי שיהי' הברירה ביד הגוי לקבל דגים או מעות במקח השוה. דכיון דמעצמו מקבל המעות והישראל לא מצי מסלק לי' בזוזי שלא מרצונו, א"כ חשוב כנוטל חלק בגוף השדה והדגים. כדאמרינן כה"ג לגבי בהמת ארנונא פ"ק דפסחים דף ו' ע"א. ואף דלל"ב שם שרי אע"ג דמצי מסלק לי', הכא יש להחמיר כיון דהפוסקים כ' שיטול חלק ממש. (ואם לפי הפסיקה עם הגוי שיהי' לו עד"מ חלק רביע בדגים וימכור הדגים למי שירצה, הוא קשה על הישראל. אזי יפסוק עמו שיתן לו חלק חמישית, ויהי' הברירה ביד הגוי אם למכור הדגים לאחר או לחוכר הנהרות _ כ"ש מרבינו שי').