א

סימן פז

[לסי' רמ"ג]. עי' תשו' מהר"י הלוי ס"י בנדון מקבלי קבולת תוך התחום במקום שהמנהג בקבולת דמתחלה העלה דשרי משום דלא שייך הטעם שכתב התוס' ב' ר"י בע"ז (דכ"א ע"ב) שיחשדוהו בשכירי יום כו' אמנם מסקנתו לאסור לפמ"ש הר"מ שם דשאני שדה דיש לו חלק בגוף הדבר משא"כ בבית שנוטל מעות בשכרו וכ' שכ"ד הרמב"ם וה"ה שכתבו לאסור שדה בקבולת וכ"ד הר"ן ב' הרמב"ם והמרדכי והסמ"ג וסה"ת והג"מ וכ"פ הב"י סי' רמ"ד והוסיף להוכיח מן הירוש' שאמר רשב"א בד"א בקבולת אבל בשכיר יום אסור מכלל דלת"ק אפי' בשכיר יום שרי ומ"ש ביתו של א"י מביתו של ישראל במקום דאסור מדינא אלא ע"כ מיירי שהישראל אינו מצוהו לעשות בשבת אלא בכל יום שירצה ומש"ה מותר מדינא ורשב"א דבעי קבלנות ר"ל שיהיה המנהג בקבולת וא"כ במחובר אף בקבולת שהמנהג כן אסור עכ"ד. והנה מקור דין זה הוא מהתוס' שם יש בזה ג' דעות. הא' דעת ר"ת המקיל מכולם ומתיר קבלנות דבית כמ"ש באריכות בסה"י וסיים ואלו בא מעשה הייתי מורה לעצמי ומזה מוכח להדיא כמ"ש בד"מ בסי' רמ"ד ממשמעות התוס' דע"ז דר"ת החמיר על עצמו בלבד כשבנה ביתו ומ"ש הטור בלשון היה מתיר היינו כדפי' הב"ח שהיה מתיר לאחרים כו'. הב' הוא דעת ר"י בעל התוס' דלא ניחא ליה לפרושי סוגי' דמ"ק (די"ב) מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר באבל כדפי' ר"ת אלא דקאי אשבתות ויו"ט כפשוטו וטעמא משום דרגילות לשכור מדי יום והרואה אינו אומר קבלנותי' קעביד כו' וכ"כ הסמ"ג מל"ת סי' ס"ה ד"מ ע"א ב' הירוש' דהלכה כרשב"א בקבולת דבית בשבת ואבל ואע"ג דאין הלכה כרשב"א גבי מחובר של שדה אלא כרשב"ג כו' אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדוקא שדה שרגילות לקבלו באריסו' למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר האריס אריסותי' קעביד אבל בית רגילות לשכור פועלים מדי יום ולא יאמר הרואה קבלנותי' קעביד מכאן פסק ר"י כו' עכ"ל. וכ"כ בסה"ת סי' רכ"א אבל בית רגילות לשכור פועלים מדי יום ולא יאמר הרואה קבלנותי' קעביד. וכ"כ הרא"ש ספ"ק דע"ז אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום והרואה אומר שכירי יום נינהו וכ"כ המרדכי שם ופ"ק ופי"ו דשבת כלשון הזה אבל בית רגילות כו' ולא יאמרו הרואים א"י קבלנותי' קעביד וכ"כ רי"ו ני"ב חי"ב בהדיא משום חשד כו'. אבל הר"ן כ' בספ"ק דע"ז דהטעם דקבולת אסור משום דמחזי להו לאינשי כשכירי יום. וכ"כ ספי"ו דשבת. ופי' האחרונים דבריו דר"ל שאינם מבחינים הפרש בין קבולת לשכיר יום ולפיכך אסור משום מראית העין. והנה כשתמצי לומר יש כאן ג"כ ב' פירושים אם ר"ל שמשום שאינם מבחינים יסברו שהוא אסור מהדין ויחשדוהו שעושה איסור ואע"פ שלכאו' מה לנו לחוש לטעות דפי' והייתם נקיים מה' ומישראל בכ"מ היינו שלא יעשה דבר מותר שנוכל לחשדו שעושה איסור מה שבאמת אסור כההיא דגבאי צדקה אין פורטי' לעצמן בשוין שלא יחשדוהו שמוזיל וכן רב חסדא שרא בוכרא ולא שקל מיני' בשרא במקח השוה שלא יחשדוהו שמוזילי' לו והיינו עבור הוראתו שהורה שלא כהלכה משום דאשומא מזדבן ויש מקום לחשד כדאיתא רפא"ט. משא"כ הכא היכא שאין מקום לטעות בהמעשה לומר שנעשה באיסור כמו במקום שהמנהג בקיבולת שנת"ל בתשו' ר"י הלוי אלא שיסברו שהוא אסור ויחשדוהו בזה לא מצינו לכאורה שנחוש לזה. הא בורכא דמצינו שחוששי' לדעת בנ"א היכא שרוב דעת ההמון נותן כן הגם שאינו עפ"י האמת ואפי' לקולא מצינו כן כמו שאמרו ב"מ (ד"ה) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הגם שעפ"י האמת עובר בלאו דלא תחמוד ופסול לשבועה מ"מ כיון דלאינשי כך משמע להו ולפי דעתם לא עבר ע"כ משביעי' אותו שבועה שאינה ברשותו כו' וכ"ש לחומרא שאין מתירין לו לעשות דבר שרוב ההמון יסברו לפ"ד שעושה איסור ולא יהיה נקי מישראל הגם שהם מוטעים באמת דמ"ל אם הטעות הוא שחושדי' אותו בדבר שאין בו או שאינן טועי' בעשייתו אלא שטועים וסוברים שאסור והטעות הוא לרוב ההמון כלשון דמחזי להו לאינשי כו'. זהו הפי' הא' בדברי הר"ן. והפי' הב' היינו שר"ל דמחזי להו לאינשי כשכירי יום ואם יתירו הדבר לרוב ההמון יבואו להתיר גם בשכירי יום שהוא אסור באמת מן הדין ואע"פ דלכאורה הוא גזירה למילתא דרבנן לפמ"ש הרמב"ם רפ"ו ודבר זה אסור מד"ס כו'. ליתא לפי שיש דיעות שמלאכה ע"י א"י אסורה מדאורייתא כמ"ש הב"י ססי' רמ"ד ב' הסמ"ג שנסתפק בזה והוא באמת שני דיעות בפוסקים וכמו שהאריכו בזה בס' תשו' מים רבים ח"א שאלה י"ד ט"ו ט"ז י"ז ע"ש. וא"כ לו יהא ס' איסור דאורייתא אשכחן בדוכתי טובא דגזרו למילתא שהוא ס' דאורייתא וכמו שהחמירו בגבינות של א"י שאיסורן דרבנן משום ס' דאורייתא לענין ס' אם הוחלף של ישראל בשל א"י הגם שמדאורייתא יש ס"ס ובדרבנן חד ספיקא מ"מ כיון דחכמים אסרוהו מכח ס' דאורייתא הוי כודאי דאורייתא ע"ש בש"ך בכללי ס"ס סי' י"ז שהאריך וה"ה הכא דאסור מדרבנן ודאי משום ספק דאורייתא עכ"פ. וא"כ אם יש מקום בקבולת לטעות להתיר בשכירי יום פשיטא דגזרינן ואסרינן. והגם שיש לחלק בין ס' בגוף המעשה דחמיר טפי מס' פלוגתא דרבוותא כמ"ש הש"כ ביו"ד סי' כ"ג ונ"ז ב' תה"ד. מ"מ הא גם אפי' את"ל שהוא רק מדרבנן מ"מ גם באיסור דרבנן אשכחן בדוכתי טובא דגזרינן גזירה ולא הוי גזירה לגזירה וכמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ד) ד"ה ומנא תימרא. ולכאורה יש נ"מ בין ב' הפירושים לענין במקום שהמנהג לבנות בקבלנות וכמו במדינתינו שרוב בוני בתים בונין ע"י קבולת דלכל הפוסקים דקיימי בשיטת ר"י ה"ה הסמ"ג וסה"ת והרא"ש ומרדכי ורי"ו דחיישינן משום חשד פשיטא דמותר דליכא למיחש להכי כיון דרגילות בקבולת וגם לדעת הר"ן לפי' הא' יש להתיר דטעמא מאי גזור רבנן משום והייתם נקיים ואפי' חיישי' לשלא יהיו נקיים עפ"י טעות מ"מ נתקן זה ע"י שנפרסם מדי יום שהדבר מותר דודאי אין סברא שנהיה מוכרחים לאסור המותר בדבר שחילוקו דק ויש מקום לטעות לההמון. וכדאמרי' חולין (דף ק"ט) מכדי כל מידי דאסר לן רחמנא שרא לן דכוות' ולא חיישי' לאחלופי. והיינו ע"י שנתפרסם בכל העולם שזה מותר וזה אסור עם שדומה לו ממש. רק היכא דבקעה מצא שפרוצי' באיסור אז גדר בה רב גדר בדבר הדומה כו' ע"ש. ושאני התם גבי לא תחמוד דלאו בכל יומא מתרחיש כי האי גוונא שנפרסם שלא תחמוד גם בלא דמי הוא לאו ובודאי פרסום בלא מעשה רק לספר ולחזור לספר לפני ההמון לאו פרסום הוא ומי יכניס עצמו בזה ומי ישמע לזה שיכניס עצמו לספר. ולפיכך זה שחייב שבועה לחבירו אין פוטרים אותו משום דחשיד דלאו חשיד איהו כלל ואוקמי' אחזקת רוב העולם דמשמע להו לא תחמוד בלא דמי. משא"כ הכא שנפרסם הדבר ע"י מעשה רב מדי יום ושוב לא יטעו ויחשדו זא"ז. אמנם לפי' הב' בדברי ר"ן יש לאסור גם במקום שהמנהג בקבולת משום שמא יבוא א' לבנות בשכירי יום והגם שבמקום המנהג בקבולת א"כ ה"ל שכירי יום מילתא דלא שכיחא ולמילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן ור"ל אפי' מאיזה צד בין שהדבר המותר הוא מילתא דלא שכיחא כמו שאמרו בהזהב דמי שור בפרה קונות משום דמילתא דלא שכיחא היא הגם שנשרפו חטיך בעלי' מוכח דשכיח ובין שדבר שאנו חוששי' לגזור בשבילו בדבר השכיח הוא מילתא דלא שכיח וכמ"ש בהמפקיד (דל"ח) לפיכך בעה"ב עושה אותן תרומה ומעשר על מקום אחר ולא חייש שמא ה"ל יותר מכדי חסרונן משום דיותר מכדי חסרונן לא שכיח. דשאני הכא דמ"מ שכירי יום מיעוטא דשכיח הוא בבנין בתים הקטנים ושארי מלאכות כמו גדרים. אלא דמ"מ תימא לי מ"ש הכא דחיישי' לגזירה קבולת אטו שכירי יום ומ"ש גבי הבלעה דלא גזרינן אטו שכירי יום דמותר ליקח שכר שבת בהבלעה וכדתניא בפרק הזהב (דף נ"ח) השוכר את הפועל לשמור את הפרה אין נותנין לו שכר שבת כו' היה שכיר חדש שכיר שבת שכיר שנה נותני' לו שכר שבת וכ"פ הפוסקים שם ובה' שבת סי' רמ"ג. וי"ל דשאני הכא שאין הכל יודעין מקבלותו שכר ולא הוי פרסום כי התם שיגזרוהו. מיהו ממשמעות הפוסקים משמע דבכל דוכתא כאן החשש הוא שמא יחשדו אותם ולא שמא ילמדו להתיר האסור וכדמשמע מ"ש בגמ' שם גבי מרחץ מפני שנקראת על שמו וא"י זה עושה בו מלאכה בשבת וכ"כ הרמב"ם שם בפי' המשניות שהוא חילול השם ומשם בנין אב לכולם. והנה מ"ש בתשו' ר"י הלוי שם שגם דעת הרמב"ם לפמ"ש ה"ה בפ"ו מה' שבת הוא כפי' הר"מ שבתוס' דע"ז משום שאין נוטל חלק בגוף השדה כו'. וראייתו משום שכ' הרמב"ם בפ"ו שם הלכה י"ד לאסור שדה בקבולת והתם לכאורה הרואי' יתלו באריסות אלא דאסור משום שאינו נוטל חלק בגוף השדה. וא"כ ה"ה בקבולת בית גם במקום שהמנהג כן. ולדידי משום הא לא איריא דשאני התם לפי שלא התירו בכ"מ שאמרינן אריס אריסותי' קעביד אלא כשהאמת כן הוא שהם יתלו באריסות וכן הוה הענין באמת ואם יחקרו הדבר ימצאו הא"י נוטל בפירות כו' אבל כשאין הא"י נוטל בפירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו שיאמרו שכורה היא לא"י וישראל נוטל פירותיה למחר וא"ת נתיר על סמך שיאמרו קבולת הוא ז"א שאם היינו דנין שהרואים יתלו בקבולת אפי' לבנות הבית היה מותר עכ"ל הה"מ שם. ופי' לפירושו שאנו חוששים שכשימצאו שאינו באריסות אלא ישראל נוטל כל פירותי' יחזרו ויתלו בשכירי יום ולא יתלו בקבולת כמו שהוא האמת שאם היינו דנין שיתלו כפי האמת א"כ גם בבית היה מותר בקבולת מאחר שהם יתלו כמו שהוא האמת ומדאסרינן בבית היינו משום שיחשדוהו בשכירי יום משום שרגילות לשכור שכירי יום א"כ גם בשדה כשיתוודע שיצא מכלל אריסות יחזור הדבר לדין הבית לתלות בשכירי יום שהוא הנהוג וא"כ ממקום שבאתה דאדרבה מהכא מוכח להדיא דהיכא שהרואים יתלו בקבולת והיינו במקום שהמנהג בקבולת מותר וא"כ מה שהביא ראיה מכל הפוסקים דאסרי קבולת שדה שהם הסמ"ג וסה"ת וסיעתם לא מוכח כלל לאסור קבולת בית במקום שהמנהג כן ואדרבה נראה להיפוך מאחר שטעמם משום חשד והכא ליכא למיחש זולתי לדעת הר"ן כפי פי' הב'. ולכאורה יש להכריח פי' זה משום דכ' הר"ן לענין קבולת שדה מתחלה לדע' המתירים משום שדרכו בקבלנות ועוד שהרואים יתלו באריסות ומדהעלה לאסור א"כ אף במקום שהמנהג בקבולת אסור ומיהו י"ל שעיקר סמיכותו על ועוד שהרואים יתלו כו' ומכיון שדחה זה לא התיר מטעם הראשון כיון שאין המנהג מבורר כ"כ. שהרי יש נותני' באריסות ויש בקבלנות ושמא יש גם קצת שכירי יום ועוד דשם אין תקנה ע"י שנפרסם מאחר שרוב נותנים באריסות א"כ איך יתפרסם היתר דקבולת משא"כ בית שכל הבונה בית מסתמא מוכרח לבנות על ידי פועלים שכורים וכיון שהמנהג בקבלנות יתפרסם כו'. אמנם יהיה איך שיהיה בדברי הר"ן אבל הה"מ נשמר מזה ולא כתב שהמנהג בקבולת כלל ע"ש. והנה לדעת המתירים בקבולת בית במקום שהמנהג כן י"ל דלא חיישי' אטו שכירי יום משום דלא טעו אינשי כלל בין קבולת לשכירי יום וחילוק זה אנו מוכרחי' לומר לשיטת ר"ת דמתיר בקבולת בית ולא גזר אטו שכירי יום וגם הר"י וסיעתו לא נחלק עליו אלא משום שהרואה יאמר שכירי יום נינהו. משא"כ במקום דליכא למיחש להכי ודמי למרחץ שלא אסרו אלא מפני שנקראת על שמו ויאמרו שהוא שלוחו אבל במקום שנתפרסם מותר כמ"ש הטוש"ע סי' רמ"ג ולא גזרי' אטו שכירות משום דלא טעו אינשי בהכי כלל וה"ה הכא בקבולת שאין הישראל נהנה כלל ממלאכה זו שאם לא יעשה היום יעשה מחר משא"כ בשכירי יום דבהא לא פליגי אר"ת רק משום שיאמרו שכירי יום נינהו ע"ש. ואף גם דעת הר"מ שבתוס' שם שהיא הדיעה השלישית שמחלק בין כשהא"י נוטל חלק בגוף השדה לקבלנות הנה בודאי א"ל דאוסר מדינא במקום שאינו נוטל חלק בגוף הענין דהא מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אלא ג"כ משום מראית העין ואפשר דלא פליג לענין דינא על הר"י וסיעתו דאסרי' משום שהרואה יאמר כו' אלא שנותן תוס' טעם וחיזוק לאסור בקבולת בית ושדה שקרוב הדבר לטעות בין זה לשכירי יום משום שאינו נוטל חלק בגוף השדה כו'. והוא קרוב יותר למ"ש בפי' הא' של הר"ן דמחזי להו כשכירי יום ויסברו שעושה איסור הגם שאין האמת כן. ולפ"ז היינו דווקא במקום שאין המנהג בקבולת דאז אין תקנה לזה אבל במקום שהמנהג בקבולת יש תקנה לזה ע"י שנפרסם. אמנם אם נאמר בדעת הר"מ כפי' הב' בר"ן הנה גם דעתו לאסור בקבולת בית במקום שהנהוג כן (וכן נראה דעת מהר"י הלוי בדעת הר"מ. אמנם פירושו בירושלמי דשכירי יום שנז' שם ר"ל ג"כ באופן שמותר מדינא הוא דחוק דא"כ חוץ לתחום לישתרי דהא התם אוקמוה אדינא וצ"ע להבין דבריו). והנה האמת אגיד כי דודי הרב הג' דיאנעויץ השיבני לסמוך בשעת הדחק על דעת הפוסקים הסוברים שהוא משום חשד שיאמרו שכירי יום נינהו כו' שהם הרוב. ולבי מהסס משום מנהג העולם שפשט לאיסור הגם שלא ראינו אינו ראיה מ"מ במנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה משום שהוא דבר ההוה ורגיל כמ"ש הש"כ בי"ד ריש סי' א'. ולכאורה פישוט מנהג זה הוא עפ"י דעת הר"מ שהביא הב"י סי' רמ"ג והר"ן. אמנם כן מ"מ בנ"ד בשר הבונה בית לישראל נראה דגם לדעתם יש היתר משום דלא שייך גם הטעם שכתבו הר"ן דמחזי להו לאינשי כשכירי יום דז"א אלא בשארי קבלני' שבונים משל בעה"ב. משא"כ בשר שבונה משלו והכל עפ"י דעתו ועצתו והרי ניכר הבדל רב ועצום בינו לשכיר יום הבא לבנות בשליחותו של ישראל משל ישראל ומי יטעה בזה וכמ"ש הפמ"ג ססי' רמ"ד בפירושו על המג"א וז"ל ומיהו בשר הבונה בית לישראל פשיטא דשרי אפי' ידוע שיהיה של פלוני ישראל כו' ע"ש. מל' פשיטא משמע דאפי' לדעת הר"ן שרי ואפשר דגם בשר הבונה בקבלנות משל ישראל לא מחזי להו לאינשי כשכירי יום לפ"ד הפמ"ג שהרי איסור שכירי יום הוא משום שהוא כאילו הישראל מצוה שיבנו לו בשבת בשליחותו וזה לא שייך כ"כ בשר שאיננו נשמע כ"כ לישראל כשאר קבלנים. אמנם ל' שיהיה של ישראל שבפמ"ג קרוב לפרשו יותר שעדיין אינו שלו והיינו כשבונה משלו דומי' דנ"ד ממש. אמנם עדיין לא יצאנו מידי כל ספק כי באמת טעם מנהג זה לאסור בקבלנות בית במדינתינו שהנהוג לבנות בקבלנות רחוק לומר שהוא רק עפ"י דעת הר"מ והר"ן. שהרי הב"י הביא רק הטעם שכ' התו' ורא"ש וסיעתם שהרואה יאמר שכירי יום נינהו ולא משום דמחזי כו' וכ"כ הפמ"ג שם בדעת הש"ע. וגם דעת הר"מ דחה שם ססי' רמ"ג בחומרותיו רק לענין רחים התיר מפני שיש לו חלק בגוף הדבר והוא מוסכם מכל הדיעות. וכ"פ בס' הלכה ברורה להתיר בנקיון הזבל במקום שהנהוג שכירות פועלים הוא בקבלנות. אלא נ"ל לאסור גם עפ"י שיטת הר"י שבתו' ורא"ש והוא עפמ"ש הטוש"ע סי' רמ"ד אם נבנה בית באיסור נכון כו' והאי באיסור הוא מ"ש במ"ק (דף י"ב) במר זוטרא דסיועא סייעא בתיבנא בהדייהו. וא"כ גם בוני קבולת שבמדינתינו הרי הם בונים הכל משל ישראל וא"כ אסור מדינא. אך א"כ יפלא בעיני מ"ש התו' והרא"ש וסיעתם שיאמרו שכירי יום נינהו ל"ל לומר שכירי יום הרי גם שיאמרו קבלני' נינהו רק שיאמרו שבונים משל ישראל די בכך לאסור והוא דבר דשכיח טפי לטעות ולחשוד. ועוד אם היתר דקבלנות היינו כשבונים משל עצמם רק שהישראל משלם להם בדמי' א"כ רחוק מאד לטעות בשכירי יום שבשכירי יום בודאי הכל משל ישראל ועיקר חסר מהספר. לזאת נ"ל דגם קבלני' בונים משל ישראל בכל מכל כל רק שהוא מכין להם הכל מקודם וזה מותר מעיקר הדין. משא"כ מר זוטרא סיועא הוה מסייע בתיבנא ל' הוה דהיינו בשעת הבנין מדי יום וזה אסור שנראה כמצוה לבנות בשבת. והנה אם זה איסור גמור מדינא כשכירי יום או רק חששא דאיסורא נ"ל שיש בזה ב' דעות ה"ה הט"ז והמ"א שם סי' רמ"ד דהמ"א כתב שם בהדיא דמדינא שרי דמ"מ א"י אדעתי' דנפשיה קעביד. אבל דעת הט"ז שם סק"ד דאוסר מדינא. ועכ"פ לפ"ז בבנין קבלנות שבמדינתינו שמסייעים בעצים וקורות ומאך מדי יום פשיטא דאסור לכל הדעות מדינא. אלא דלפ"ד הט"ז לכאורה יש לאסור גם בנין בית שלנו גם לפ"ד התוס' והרא"ש וסייעתם מאחר שאין זה נק' מנהג קבלנות ויש לחוש שיחשדו כו'. אמנם באמת לפ"ד המ"א שסיוע אינו איסור כ"כ ולא שייך למיגזר שיאמרו שמסייע רק שמא יאמרו שכירי יום נינהו וזה לא שייך כאן כיון שאין הנהוג בשכירי יום יש להתיר. וגם כ"מ מתשו' ר"י הלוי לפמ"ש תחלה להתיר לנקות הזבל במקום שהמנהג לבנות בקבלנות דהגם שבנקיון הזבל אין שייך סיוע. מ"מ המנהג בקבולת בבתים שכ' בודאי היה בו סיוע אלא דבזה ליכא חשד. וכ"כ בס' הלכה ברורה ע"ש שהעלה למעשה להתיר בנקיון הזבל במקום שהנהוג לשכור פועלים בקבלנות ולפ"ז היה ראוי להתיר קבלנות דבית במדינתינו היכא שהישראל הכין הכל מקודם דמותר מדינא. אלא דלדעת הר"ן אסור שם ולכן צ"ע. משא"כ בנ"ד:

שם בענין בנין בית בקבולת במקום שנהוג שרוב בוני בתים שוכרים אומנים בקבולת. עיין רמב"ם הט"ו ודבר ששם ישראל כו'. ובמ"מ שם שאין דין זה תלוי במהות הדברים אלא לפי המקומות כו'. ולעיל מיני' כ' שאם היינו דנין שהרואין תולי' אותו בקבולת אפילו לבנות את הבית היה מותר. אלא שאז לא היה נהוג כן. משא"כ בזמנינו זה. וכ"מ ממ"ש בש"ע סי' רמ"ג וכן אם מנהג כו'. ולפי גי' הב"י בקבלנות גם במרחץ שרי. הגם שהישראל נהנה ממש כ"ש בבית ואפי' לט"ז שם בבית שרי שאם לא יעשה היום יעשה מחר. ואין סברא לאסור משום שהעצים של ישראל וכמו שנראה לכאורה מתשו' בשמים ראש סי' פ"ג וכל דבר משל א"י כו' להתיר באופן זה כו' שהרי קבלנות דשדה יוכיח שהתבואה של ישראל והאוסרים שם אינו אלא משום שלא יתלו אלא באריסות ואינו אמת אבל אם היו תולים בקבלנות היה מותר כמ"ש הה"מ שם וב"י הנ"ל וגם לט"ז שרי וכ"מ במ"א סי' רמ"ד ס"ק ה'. ומ"ש במ"ק (י"ב) סיועא הוה מסייעא בתיבנא בהדייהו. היינו שנתן להם תבן בשבת עי' שו"ע של רבינו. וראיתי בתשו' ר"י הלוי אחי הט"ז סי' י' האריך לאסור עפ"י שיטת הר"ם שבתוס' דע"ז (דכ"א ע"ב) וכ' שכ"ד הרמב"ם והנה בר"ן ספכ"כ משמע ג"כ שסובר כך ברמב"ם שהרי כ' אבל שדה דרך בקבלנות כו' ודברי הרמב"ם נ"ל עיקר עכ"ל. משמע שגם היכי דנהוג בקבולת אסור וע"כ הוא מטעם של הר"ם שבתוס' הנ"ל. אמנם מה שרצה להעמיס כן בדברי המ"מ ליתא למעיין בלשונו שאם כן היה לו לאסור גם היכי דנהיגי בקבולת כמ"ש הר"ן. ולמה לא הזכיר זה ואדרבה הזכיר בהיפוך שכל טעם האיסור לפי שיראו שהישראל נוטל כל הפירות והם לא יתלו בקבולת כו'. והיכא שיתלו בקבולת מותר ומ"ש הרי"ל דמיחזי להו כו' א"א להעמיס בו כלל. ולכן הר"ן העומד בשיטה זו שכ' הרי"ל לא הזכיר טעמו של המ"מ שלא התירו אלא כשהאמת כו' משום דלפי"ז היה מותר היכי דנהיגי בקבולת. והב"י ס"ל כהמ"מ שהרי כתב סס"י רמ"ג בהגי' ברא"ש קבלנות להתיר במקום שנהגו שמשכירים ולא נטה לגי' שניה אלא משום שלא יהא האמת כו' עי' סי' רמ"ד. ומאחר שהאיסור הוא ב' חששות בדרבנן שהרואים יחשדוהו בדרבנן ולפ"ד הר"י שרי לגמרי (ואצ"ל לר"ת) וגם לרמב"ם אליבא דהמ"מ מלבד להר"מ והר"ן שהם דעת שלישית לחומרא כדאי הם לסמוך עליהם ובפרט שדעת הרב"י כמותם שעליו אנו סומכים והוא רשכבה"ג: