א

סימן פג

עוד בענין הנ"ל אודות יין צמוקים אם מברכי' על בפה"ג, הן אמת בתשובה א' כתבתי שיש לברך בפה"ג [כל שטעם יין עליו] אך היינו כשעושין היין מצמוקי' לבד אבל במדינתינו שמערבין דבש דבורים ושארי סממנים בו צע"ג אם לברך עליו בפה"ג דשמא עיקר הטעם הוא מן הדבש ולא מן הצמוקים. ואע"ג דקיי"ל דמקדשין על יין שנתנו בו דבש כמ"ש בא"ח סי' ער"ב וע' במגיד פכ"ט מה"ש משמע שם דע"כ לא פליגי בזה אלא לענין קידוש אבל לענין בפה"ג ליכא למ"ד דלא מברכי' עליו בפה"ג, דמבושל הביא שם שי"א שמברכי' עליו שהכל משמע דבנתערב בו דבש אין חולק כלל. וע' בת' הרשב"א ח"א סי' כ"ד וסי' תתי"ג שהביא ירו' דפ' ע"פ שיוצאין ד' כוסות בקונדיטון היינו יין דבש ופלפלין, ובסי' תתי"ג סיים וז"ל, ומיהו אם נתנו בו דבש הרבה עד שנשתנה שמו אין בו משום יי"נ וזהו יינומלין שא' בגמ' עכ"ל. ולא ביאר שם מה דינו לענין בפה"ג, ולכאו' היינו יינומלין היינו קונדיטון דפי' יינומלין היינו יין דבש ופלפלין כמ"ש בשבת ד' קל"ח, וע' בערוך הזכיר יינומלין בערך יו"ד וקונדיטון באו' קוף ולא כ' דהיינו הך, אך רי"ו ני"ב ח"א כ' יינומלין הוא קונדיטון וכ"כ ביו"ד סי' קכ"ג ב' הרשב"א בתה"א (וכ"כ הרא"ש בפי' המשניו' פי"א דתרומו' וכ"כ ריב"ש פי' ק"פ), וברשב"א שם מבואר ב' הרמב"ן שיש בו שליש דבש ושליש פלפלין, לכן כ' רי"ו שאפי' יהי' בו כ"כ דבש ופלפלין עד שנשתנה טעמו מקדשין עליו. ולפ"ז עכצ"ל דמ"ש בתשו' סי' תתי"ג היינו לענין ניסוך לבד. ומיהו כ"ז ביין שהוא יין גמור לכך אינו יוצא מתורת יין ע"י תערובת דבש שלא נשתנה לגריעותא כמ"ש בסי' ר"ד. אבל מי הצמוקי' שמערבי' בהם דבש מתחלת ברייתן, ואפשר שלולי התערובת דבש לא הי' שם יין עליו כלל שהרי הצמוקי' עיקרן מים רק שמכשירין אותן דהו"ל כיין מזוג כיון שיש בו טעם ומראה, וא"כ הניחא אם לא הי' בו תערובת דבש היינו אומרים דטעם יין הוא משא"כ עכשיו שמערבין בו דבש י"ל שמא הטעם הוא מחמת הדבש ולא מחמת הצמוקי' לבד וא"כ אין לברך עליו בפה"ג. וא"ת קונדיטון נמי מדיוצאין בו לענין ד' כוסות א"כ עכצ"ל שהוא ע"י מזיגה, דהא בשתה חי לא יצא ידי חירו', וא"כ מאחר שמוזגין אותו במים ניחוש שמא לא יש במזיגה זו יין כ"כ שהי' בו טעם יין במזיגה זו בלי צירוף הדבש. אע"כ מדל"ח להא ש"מ שהדבש בטל לגבי היין והו"ל ככולו יין. וה"נ נימא בנ"ד שהדבש מתבטל לגבי הצמוקי' וה"ל כולו צמוקים. אך באמת דא"ל דאף דקונדיטין מיירי ששותהו בלי מזיגה דדוקא ביין שאינו מתוקן ומתובל אמרו שתאו חי לא יצא ידי חירות אבל בקונדיטון י"ל דדרך שתייתו כך היא בלא מזיגה. ואפי' את"ל שמוזגין אותו אח"כ י"ל כיון דידוע כמה דבש יש בו מוזגין אותו רק כשיעור שגם בלתי הדבש הי' במזיגה זו טעם יין, משא"כ בנ"ד כשאין נותנין הצמוקי' כשיעור שאף גם בלי הדבש הי' בו טעם יין לא שייך למימר הכא. ולא שייך כלל לומר שהדבש מתבטל לגבי הצמוקי' משני טעמים, א' שאינו ידוע כמה מיץ יוצא מהצמוקי' עד שנשער ברוב, שהרי הדבש נמחה כולו טעמו וממשו בהמים, משא"כ מהצמוקי' יוצא רק טעמן ולא ממשן. ועוד דבלא"ה אין שייך בזה כ"כ ביטול, ול"ד כלל לביטול איסור בהיתר או היתר באיסור שהרי שניהם מעורבים בהמים ונותנים טעם בהם, וא"כ אף שהדבש מועט מן הצמוקי' מ"מ מסייע ליתן טעם וכל שלולי הדבש לא הי' בהם טעם כלל והי' מים בעלמא וה"ז דומה לשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה דקיי"ל שכ"ז שאין באיסור כדי לחמץ אינו אוסר, וכדתנן במס' ערלה פ"ב ותנן נמי בתמורה (יב.) אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון כו', וה"נ כ"ז שמן הצמוקי' עצמן לא הי' כדי נ"ט במים לא חשיב יין כלל (וע' בר"ש פ"ב דערלה משנה י"א כוס שמזגו מן האיסור ומן ההיתר, וה"נ להא דמיא, שמזגו מים בצמוקי' ובדבש). וע' בבד"ה ד' ק"מ דס"ל דאפי' ביין מזוג בעי' שיהי' בו דוקא רובו יין ממש, וע' במ"ה שם דלא ברירא לי' לחלוק כ"כ לענין בפה"ג. ואע"ג שמשמעו' ש"פ אינו כן מ"מ עכ"פ בעי' שיהי' טעם יין ממש, משא"כ כשהטעם בא ע"י זוז"ג מן הצמוקים והדבש (אע"ג שהדבש מיעוטא לגבי מיץ הצמוקי' ל"ח יין כיון שלולי הדבש לא הי' נ"ט, ועי' ביו"ד סוף סי' פ"ז בט"ז סקי"ג שלא יהי' מעט כו' דה"ל זוז"ג כו', הרי דלא מהני מה שהגורם הא' מועט ודו"ק). הילכך אין לברך בפה"ג אא"כ נתנו הצמוקי' כשיעור שגם בלעדי דבש הי' טעם ממש בהמים אז י"ל שאין הדבש מזיק כלל ג"כ שהרי נשתנה לעילויא ע"י הדבש. ואין ללמוד להקל ממ"ש בתשב"ץ ח"א סי' פ"ו גבי יין שנתערב בו שכר תאנים שכשהרוב יין מברכין בפה"ג ובסי' פ"ו גבי זגין של הצמוקי' שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין הנשאר בזגין דמתחלה ס"ל דאם הרוב הן זגין מברכין על מימיהן בפרה"ג, ואח"כ כ' שיש להרהר בזה משום שהתאנים עדיין כל כחם בהם והפורצנין לא נשאר בהם רק לחלוחית עכ"ל, והובא ב"י בא"ח סי' ר"ד. ומשמע דבצמוקי' עצמן שג"כ כל כחם בהם אין להרהר שאם הצמוקי' הוא הרוב מברכי' בפה"ג. וא"כ בנ"ד אם הצמוקי' הם בודאי הרבה יותר מהדבש משמע לפ"ז דמברכין עליו בפה"ג. אך באמת ל"ד, דדוקא בתאנים וצמוקי' עצמן שייך לשער ברובא לפי שמשניהם נמשך רק מיץ ולחלוחית בהמים, משא"כ הדבש דבורים שהוא עצמו נמחה בהמים א"כ אף ששיעורו פחו' מן הצמוקי' עצמן מ"מ מי ידעינן כמה נפיק מנייהו עד שנדע שהצמוקי' הם הרוב. אלא מיהא אי קשיא הא קשיא על התשב"ץ דאפי' בצמוקי' עצמן אע"פ שהן הרוב לגבי התאנים מ"מ הי' צ"ל כ"כ צמוקי' שגם בלעדי התאנים הי' מהם טעם יין, וי"ל דאה"נ דהוי מדקדק בזה אלא לפי שבזגין בלאה"כ לא מהני לכן לא נחית לזה. מסקנא דמלתא בענין הצמוקי', דבעי' שיתנו צמוקי' כ"כ שגם בלתי הדבש הי' בהמים טעם ומראה יין אזי אע"פ שנותנין ג"כ דבש להשביחו מברכין עליו בפה"ג. אלא דעוד יש לדקדק בו בקונדיטון י"ל דדוקא כשיש בו רק שליש דבש לגבי יין הוא דמברכי' עליו בפה"ג וא"כ ה"נ בעינן שיהי' הדבש רק שליש לגבי מיץ היוצא מהצמוקי' וזה א"א לשער. ושמא אין זה קפידא דהא בקונדיטון יש ג"כ שליש פלפלין ואפ"ה מברכין בפה"ג אלא שצריך לדקדק שיהי' עכ"פ מועט לגבי מיץ מהצמוקים.