א

סימן סא

ישראל א' קנה חטים משר א' למצות ואח"כ קנה ממנו עוד ישראל מצבור א' שקנה הראשון ואמר לו השר שהם לתותי' ועד לא נודע אפה מזה הראשון מצות ואח"כ אפו בכלים שלו ששה אנשים אחרים והכלים היינו מרדות וקאצעלקעש ובכלים אחרים של ששה אנשים הנ"ל אפו עוד אנשים אחרים מהו הדין של כל א' מהמצות הללו:

הנה מעיקר הדין הי' אפשר להתיר החטים שקנה האיש הראשון כיון שבשעת הקניי' לא אמר לו שהם לתותי' ואח"כ אין המוכר נאמן בזה אפי' הי' אומר כן לאותו האיש עצמו על החטים שלו כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סי' קי"ח והובא בטוש"ע יו"ד סי' ט"ז סעי' י"א שאפי' במסל"ת אינו נאמן לאסור במה שאמר לאחר שמכר ויצא מקחו מת"י והטעם כיון שאין לו מיגו ע"ש בש"ך וא"כ מה שאמר להאיש השני שהם לתותי' אע"פ שלגבי' הב' הוא נאמן כיון שאמר כן בשעת מכירה (אם לא שיש לתלות שלהשביח מקחו הוא מכוין שאז יש בזה מחלוקת אם הוא נאמן או לא כמבואר בש"ך סק"כ והת"ש שם החמיר בזה) מ"מ לגבי הראשון אינו נאמן שמקחו של הראשון כבר יצא מת"י בשעה שאמר להב'. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך הרשב"א ליתן טעם משום שהא"י אינו נאמן הרי גם ישראל לא הי' נאמן בכה"ג כיון שלא אמר לו בפעם הראשון היכא שהקונה אומר איני יודע כמבואר בש"ע י"ד סי' קכ"ז סעי' א'. וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתי' דהיינו דוקא בפועל דעלי' רמיא אבל בע"א דעלמא אפי' בפעם שני נאמן והמוכר ודאי לא שייך לומר עלי' רמי' וא"כ היה נאמן לולי מטעם שאינו נאמן באיסורין. אמנם זה האדון כיון שכתבתם שהוא נאמן אצליכם ודאי דאסורים אפילו החטים של הראשון כמבואר בש"ע י"ד סי' ט"ז סעי' כ"א הנ"ל ב' הרשב"א. שוב מצאתי כ"ז במ"א סי' תס"ז ס"ד. ומדברי הראב"ד רפ"ד מהל' ק"פ יש להוכיח דבמהימן איכא איסור דאורייתא מדלא השיג על הרמב"ם במ"ש אם הי' נאמן סומכי' עלי' ולא כ' אין כאן [כו'] כמ"ש אח"כ ומהרמב"ם עצמו אין ראי' שהרי גם באינו נאמן כ' והרוצה להחמיר ע"ע ה"ז משובח. אמנם במהרי"ק שורש פ"ב פי' דלא מקרי מהימן אצלו אא"כ אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס בי' טובא כההיא דרבא דהימני' לבת רב חסדא שהיתה אשתו והוה קים לי' בגוה טובא. אבל אדם אחר דלא קים לי' בגוי' לא ואע"ג שהוא מוחזק לאדם כשר והגון. וראי' מפ' הכותב מדלא הימני' רבא לרב פפא לאורועי ההוא שטרא ואע"ג דהימני' לבת ר"ח ועל הברור שר"פ הי' כשר והגון מאד בעיני רבא וגם הי' תדיר אצלו הרבה ואפ"ה לא הימני' ואמר מר לא קים לי' בגוי' עכ"ל. והיינו משום דלא גס בי' טובא וא"כ באדון זה שאעפ"י שהוא מוחזק אצליכם לאיש הגון ודאי שאינם מצוים אצלו תדיר כ"כ עד שיתחשב למהימן לענין זה. וקרוב בעיני שבודאי אין ברור אצליכם גם זאת שאינו משקר בכל דבר שגם הרשב"א הובא במהרי"ק שם כ' דבענין אחר לא נק' מהימן אצלו והאיך אפשר שתדעו בו זאת מאחר שאינכם מצויים אצלו תדיר. ולפי"ז הי' אפשר להקל גם בחטים עצמן שקנה השני ומ"מ לא מלאני לבי להקל בזה כי בנדון דמהרי"ק י"ל שבכדי שלא להוציא אשה מבעלה הקיל. וגם הנה בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ו' נסתפק בפי' מהימן אצלו דאולי גם אם מהימן לי' בדבר זה בלבד נק' מהימן אצלו ואסור. ושמעתי ב' רבינו הגדול נ"ע שאמר שלשון הרשב"א מורה כמהרי"ק אך מהרמב"ם אמר דס"ל שאם מהימן לי' בדבר זה לבד הגם שהוא מחמת צירוף שארי אומדנות מגוף הענין סגי לאוסרה כיון שדעתו סומכת שכן הענין ונ"ל שיצא זה לרבינו ממ"ש הרמב"ם דעתו סומכת בדבר הזה כו'. משמע אע"פ שהוא בדבר זה לבד דלא כמהרי"ק שהוציא ד' הרמב"ם מפשוטן. והנה אע"פ שהב"ש פסק כמהרי"ק וכ"ד עה"ג בתשו' סי' צ"ג מ"מ שמעתי שרבינו ז"ל לא רצה להכריע ביניהם. ואם אמנם אין למידין הלכה מפי שמועה ובפרט כי בנ"ד אין צירוף אומדנות אחרות כלל רק לחוש לספיקו של מהריב"ל. מ"מ בנ"ד עכ"פ יש להחמיר כי יש לחלק בין שאר איסורים דע"א נאמן בהו מדינא לערוה דבעינן ב' עדים (ובהכי א"ש דלק"מ ת' רשב"א סי' קי"ח אי מהימן אסור עמ"ש בתשו' סי' ארמ"ט דבא"י לא שייך מהימן וצ"ע). ועוד משום חמץ בפסח וגם מכוער הדבר כיון שחטים של השני אסורים איך יהי' זה אוכל מהם אם ידוע שהוא מצבור א' ולכן יש לאסור כל המצות שאפה הראשון. אבל לענין המצות שאפו אח"כ בכלים של הראשון שאפה בהם מצות מחטים הנ"ל והן המרדות וקאצעלקעש נ"ל שיש להתירן כי מצד הקאצעלקעש ודאי שאין לאסור רק מצה א' או שנים שהעריך בכל קאצעלקע משום שאולי הי' בהם קצת עיסה בעין ממצות הראשונים. אבל האחרים אין לאסור כי כבר נתקנח בהמצה הראשונה כמבואר במג"א סי' תנ"א לענין מרדה וכיון שאין אסור רק א' יש ליטול כמנין הקאצעלקעש ולאוכלם בחמץ ושוב מותרים האחרים ע"ד מ"ש במג"א סי' תס"ז סק"ד וכמ"ש בי"ד סי' קי"ז. וכ"ש אם הקאצעלקעש היו נקיים שאין לאסור שום מצות דצונן בצונן אינו מפליט. ומצד המרדה אע"פ שהמג"א בסי' תנ"א ס"ק ל"ז מחמיר בזה לאסור כל המצות. ומשמע אפי' אפו קוה"פ (דאל"כ לא הוה שייך ביטול דהא בפסח אסור במשהו לסברא ראשונה דסי' תמ"ז ס"ט והכי קיי"ל) וכן מבואר בש"ע של רבינו ז"ל. מ"מ נ"ל דלא החמירו אלא באפה במרדה תחלה חמץ גמור אבל לא בס' חמץ. והטעם דהא י"א דחמץ מקרי התירא בלע כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה. אלא דבס"ק כ"ד כ' שהרשב"א והר"ן חולקים ע"ז ומחמירים כוותייהו בנ"ט בנ"ט לכתחלה. אבל בדיעבד כ' הח"י שם ס"ק ל"ב דסמכינן לענין תערובות אפי' פחות מס'. (וכ"פ רבינו ז"ל שם) ע"ד האומרים דמקרי התירא בלע ומותר נ"ט בר נ"ט והיכא שיש ג' נ"ט מתירים אפי' לכתחלה כמ"ש הח"י סי' תנ"ב ס"ק ב' וכ"כ רבינו ז"ל שם. וא"כ בנ"ד יש כאן נ"ט בנ"ט דהתירא שהמרדה בלע מהמצות של האיש הראשון והוי חד נ"ט וכשרדו בהם מצות אחרות יש כאן נ"ט בנ"ט דהתירא וכיון שאין כאן רק ס' חמץ סמכי' ע"ז להתיר ועדיף מג' נ"ט. (וזהו טעמו של תשו' דרכי נועם הובא בח"י סי' תנ"א ס"ק נ"ד ונסתלקה מעליו תמיהת הפמ"ג בביאורו למג"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז. ועוי"ל טעם הד"נ משום דמסתמא הוי נט"ל ע"ש שנסתפקו שמא נשתמש בה חמץ ומסתמא הי' זמן רב עד שיפול ס'. וגם בנ"ד אם נשתמשו במרדות לאחר מעל"ע או אפי' לאחר לילה הוא צד גדול להקל) ומותרים המצות שאפו בהמרדה רק יש לאסור מצה הראשונה שאפו בהמרדה ויש להסיר א' כמנין המרדות ולאוכלן קוה"פ ע"ד הנ"ל בקאצעלקעש. ועב"י מ"ש ב' הכלבו על המרדה שאפשר לומר שאם ימרקנה הרבה ויחמנה תוך התנור יפה הרבה שרי בזה דכבולעו כך פולטו עכ"ל. וגם זה הוא צד גדול להקל שאע"פ שאין לסמוך ע"ז לכתחלה מ"מ היכא שיש עוד צדדים יש לצרפו כגון בנ"ד שיש כאן סברא להתיר אפי' החטים של הראשון משום דלא נק' מהימן לפי דעת מהרי"ק כנ"ל ועדיף עכ"פ מספק חמץ וגם הוי נ"ט בנ"ט. לכן יש להתיר המצות שאפו בהם: