א

סימן סמך

מ"ש המקו"ח סי' תס"ז דעיקר האיסור כשמוכרו לא"י הוא משום דה"ל כמבטל איסור לכתחלה כו' דהא כשיקח הישראל יקח מתוך תערובות ואין לך תערובות גדול מזה דהא נתערב בחטי היתר שבכל העולם דבריו אינם נכונים דא"כ שאף אם הא"י ימכרנו לישראל עכ"ז ה"ל כאילו נתבטל ברוב מקודם. א"כ מהו החשש כ"כ שמצינו בגמ' בכמה דוכתי ולזבנינהו לא"י אתו לזבנינהו לישראל בחולין פא"ט (דנ"ג ע"ב) ובפג"ה (דצ"ד ע"ב) אמרו שמא יחזור וימכרנה לישראל. ובפסחים פ"ב (ד"מ ע"ב) ובפ' בתרא דע"ז (דס"ה ע"ב) ואם איתא שאפי' אם ימכרנו בודאי לישראל ה"ל כמו איסור שכבר נתבטל ברוב והאוכלו אין בו שום איסור כמבואר ביו"ד סי' ק"ט וא"כ אין כאן חשש רק מה שהוא מבטל איסור לכתחלה. וכיון שיש ס' גדול שמא לא ימכרנו לישראל כלל. י"ל שאין להחמיר. א"ו משמע דכשימכרנו לישראל ויאכלנו הישראל יאכל איסור גמור ולא כדין אוכל איסור שכבר נתבטל ברוב וכ"מ בהדיא בתה"ד ססי' קע"ח במ"ש דהכא איתא תרתי שמא. חד שמא לא ימכרנה לישראל ואת"ל שימכרנה לישראל שמא קי"ל כאשר"י דפסק דדוב אין לו דריסה בבהמה גסה כו' ע"ש. ואי איתא הל"ל דאפי' למ"ד דדוב יש לו דריסה וגם ימכרנה לישראל אכתי אין בזה איסור דהא ע"י המכירה כבר נתבטל ברוב ואף שהוא בע"ח מ"מ מדאורייתא בטל. ויותר משמע כן ממ"ש שם ב' המרדכי פכ"ש ב' הא"ז וביאר טעמו דאיסור מכירה אפי' באיסור הפשוט לכל אינו אלא גזירה דרבנן שמא ימכרנה לישראל כו' ובדרבנן הלך אחר המיקל כו' עכ"ל. משמע בהדיא דהאיסור כמו דקאי קאי דלמ"ד שהוא אסור הרי הוא באיסורו ולא נתבטל ברוב כלל ע"ש. וכ"מ ודאי בש"ך ביו"ד ססי' נ"ז במה שהחמיר יותר על ד' תה"ד ועוד ראי' ממ"ש התוס' בפ' בתרא דע"ז (דס"ה ע"ב) בד"ה הבגד שאבד בו כלאים. וא"ת ולבטל כתבואה כו' ותי' ה"ר יוסי כו' ע"ש וכ"כ עוד פ"ט דנדה (דס"א ע"ב). ושם משמע דהקושי' ג"כ על מדוע לא ימכרנה לא"י שהרי בטל ברוב. ומה קושי' הרי בלא"ה כשימכרנה לא"י חשוב מתבטל ברוב ואעפ"כ אסור למוכרו לא"י. הגם שי"ל דהקושי' דהא כאן בטל ברוב שלא דרך מבטל איסור לכתחלה מ"מ האמת מוכח מדבריהם דמה שמוכרה לא"י אינו ענין לבטול ברוב כלל אלא באיסורא קאי כמקדם:

קיצור. מ"ש המק"ח דע"י שמכרו לא"י ה"ל כאילו נתבטל ברוב אינו נראה. וכמ"ש מהא"ז שבמרדכי פכ"ש ומהתה"ד סי' קע"ח ומהתוס' פרק בתרא דנדה (דס"א ע"ב). וכ"מ פשט הגמ' בכמה דוכתי:

ועמ"ש הבכ"ש בפג"ה דצ"ה לפ"ד התוס'. זהו ג"כ נגד ד' המק"ח דאילו לדבריו רוב העיר ישראלים והוא מוכרו לא"י תגר נמי ליכא רק איסורא דרבנן לפ"ד התוס' דס"ל דלבטל איסור לכתחלה הוא רק איסור דרבנן כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט ס"ה ע"ש בב"י. א"ו צ"ל דע"י המכירה לא נתבטל האיסור כלל ולכן כשיחזור הקונה וימכרנה לישראל ה"ז יאכל איסור גמור שלא נתבטל כלל ברוב. והטעם שלא חשוב ביטול הוא פשוט עפמ"ש בטור יו"ד ססי' קי"א וז"ל אפי' א' בבית וא' בעלייה מצטרפין וה"ה אפי' למאה שכל שיכנס בספק מחמת איסור מצטרפין לבטלו בד"א בששתיהן משל אדם א'. לפי שכל שהוא של א' עתיד להתערב לפיכך רואין אותו כאילו הוא כבר מעורב. אבל אם הם של שני ב"א אין מצטרפין לבטלו עכ"ל. והוא לשון הרשב"א בתה"ק בית רביעי שער שני. רק מ"ש וה"ה אפי' למאה כו' לא מצאתי בתה"ק שם. וא"כ בנד"ז אין מה שאצל שאר בני העיר מצטרף לבטל את האיסור הנמכר לא"י זה. דהא של ב' ב"א אין מצטרפין. מיהו הרשב"א בתה"ק סיים שם ויראה לי שאפי' היו לשני ב"א אלא שא' מגדולי המורים אוסר ויש לחוש ולהורות הלכה למעשה כדבריו עכ"ל. ובתה"א שער הנ"ל דקי"ד ע"א הביא שהאוסר הוא רבינו שמשון בפי' המשניות ספ"ד דתרומות מ"ב ואפי' לפ"ד הרשב"א שנחלק על הר"ש להלכה ולא למעשה מ"מ כתב שאין דבר מצטרף לבטל את האיסור אלא מה שנכנס בספק כו' ע"ש. וכ"כ הרא"ש בהגהותיו על הר"ש במשניות פ"ד דתרומות סק"ב וכיון דמותרות הן אין מצטרפין לבטל כו'. והכא הא אצל ישראל המוכר האיסור לא"י אצלו לא נכנס החטים שאצל שאר בני העיר בספק ומותרות ויודע הוא אצל איזה א"י האיסור. א"כ לגבי דידי' לא נתבטלו כלל. מיהו י"ל הרי הוא אינו רואה כשהקונה מוכרו ולגבי הלוקח הוא נתבטל. ויש לעיין אולי חשוב זה איסור קבוע דאינו מתבטל כלל וכאן הישראל המוכר יודע הוא שאצל קונה זה יש איסור. י"ל דחשוב איסור קבוע. ועיין בנזיר (די"ב ע"א) ובאה"ע סי' ל"ה. ובמ"ש אאזמו"ר נ"ע ד"ה מ"ש בש"ך ביו"ד סי' ק"ט ובתשו' צ"צ סי' ל"ב ועיין בש"ך בי"ד סי' ק"י ס"ג ססקי"ד אם ידוע שיש טריפות בחנות אחת כו' וס"ק י"ז היכא דידוע כו'. אך באמת א"צ לכל זה דגם להרשב"א זהו רק דוגמת המשנה שעכ"פ גם בקופה א' יתבטל האיסור ברוב רק דתרומה אינה עולה אלא בא' ומאה ע"ז מצטרף מה שנכנס בספק לבטל. אבל בנד"ז שהאיסור עומד אצל א"י זה בפ"ע ממש ולא נתבטל מדאורייתא י"ל לכ"ע אין מצטרף. וראי' שהרי בלא"ה הרא"ה בבד"ה דקי"ד ע"א ס"ל שלא הוזכר דין זה דצירוף אלא כשיש ס' והצירוף מהני לשיהי' עולה במאה וא' והרשב"א במ"ה השיג עליו מהירושלמי דשני חמשים מצטרפים למאה אע"פ שאין ששים בכ"א. והפר"ח ססי' קי"א ס"ק י"ט יישב דברי הרא"ה ועיין ש"ך ססי' קי"א סק"כ נוטה ג"כ לדעת הרא"ה. ועכ"פ אף להרשב"א היינו דוקא היכא דבלא הצירוף האיסור נתבטל ברוב מדאורייתא. וכמ"ש הפר"ח שם וז"ל והרשב"א לא פליג אלא אמין במינו ואיכא רובא בכל קדרה וקדרה דמדאורייתא ברובא בטל כו'. ועיין כה"ג בהרמב"ם פי"ד מהל' תרומות דין ז' והוא שיש בכל עיגול מהן יותר על שני ליטרין כדי שיבטל התבואה ברוב עכ"ל. ור"ל דאזי מצטרפין העיגולין למאה כו' והוא מהירושלמי פ"ד דתרומות אמתני' דליטרא קציעות דרסה ואינו יודע היכן דרסה ד"ה תעלה אמר ר' אבין וצריך שיהיה בכל אחת שני ליטרין וכל שהוא כדי שתבטל ברוב עכ"ל. משא"כ בנד"ז שהאיסור עומד בפ"ע אצל הא"י לא יתבטל כלל:

קיצור. וכן בבכ"ש פ' ג"ה דצ"ה משמע לא כהמק"ח. והטעם כי בי"ד סי' קי"א ס"ז קי"ל בשני ב"א אין מצטרפין לבטל כמ"ש הר"ש פ"ד דתרומות מ"ב. ואפילו להרשב"א דוקא כשהאיסור מעורב כבר ברוב ובטל מדאורייתא אז מהני צירוף אבל היכא שלא נתבטל אפי' של אדם א' אין מצטרף והרא"ה מחמיר יותר. וכ"ש הכא דהאיסור עומד בפ"ע לא שייך כלל לומר שנתבטל מפני שאין ידוע היכן הוא. ועוי"ל דחשוב איסור קבוע. ועוד ראי' נגד המק"ח ממ"ש בחולין פרק בתרא (דק"מ ע"א) לא אמרה תורה שלח לתקלה. ואי איתא דחשוב נתבטל ברוב אין כאן תקלה כ"כ. וכ"ש לד' הרא"ש פג"ה סי' ל"ז שכ' שכשנתבטל ברוב נהפך האיסור להיות כולו מותר. וא"כ מאי תקלה איכא. ואי משום דבע"ח לא בטלי זהו רק מדרבנן וא"כ מהו לא אמרה תורה דמשמע מדאורייתא. אלא משמע דלא חשוב ביטול. וצ"ע במס' קנים וסוף מס' מעילה אם בע"ח בטלים מדאורייתא:

ומ"ש התוס' בחולין פג"ה (דצ"ה ע"א) סד"ה ובנמצא. וז"ל כי ההוא דאמר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנה לא"י דילמא אתי לזבוני לישראל אע"ג דמן הדין לא הוה לן למיחש דאזלי' בתר רובא עכ"ל אין הפי' שע"י המכירה נתבטל הבגד ברוב אלא הפי' שזה שנחוש דילמא אתי לזבוני לישראל הוא חשש רחוק כמיעוטא לגבי רובא. שמא לא ימכור כלל או ימכרנו לא"י וכ"מ הפי' בבכ"ש שם: