ה

והנה למעשה אף את"ל להקל בחלטו קמח דיוצאין י"ח מצה בהדר אפי'. מ"מ י"ל שאין להקל בדינו דהרמב"ן. הנזכר לעיל סעיף ב'.דאין לומר כיון דהש"ס מיקל בחלוט א"כ ס"ל דיוצאין במה שהי' צריכה שימור בטחינה וקצירה. דז"א ראי' כי י"ל חלוט שאני דצריך שימור ג"כ בשעת חליטה כו' משא"כ בההיא דהרמב"ן. וכ"ש דאין להקל בשנאפו החטים דא"כ גם בטחינה לא הי' צריך שימור. אלא דבנד"ז שהוא ספק קלוי הי' מקום לומר דהוי כמו ס"ס דהא הרבה אחרונים מפקפקי' בדינו דהרמב"ן ונוסף ע"ז עוד ספק כו'. ומ"מ למעשה אין להקל כלל בשגם שי"ל דנאפו החטים חמור מדינו דהרמב"ן כנ"ל. אלא יש לערב בקמח זה הספק קלוי מקמח שמורה שלא נקלה כזית בכדי אכילת פרס שאז י"ל שהקמח ההוא גורם שגם הקמח שנקלה יוכל לבוא לידי חימוץ מדין גרירה. כדאשכחן כה"ג גבי חטים ואורז כמבואר בדברי אאזמו"ר ז"ל סי' תנ"ג ססעי' ז' דאורז נגר אחר חטים ומתחמץ כו' וכ"ש שהחטים נגררים אחר חטים. אע"ג דכאן ליכא נ"ט דהא מין במינו הוא מ"מ התם הוא דבעינן נ"ט דאל"כ אף שהאורז יחמיץ ליכא טעם דגן משא"כ [כאן] דכולו דגן בלא"ה אלא דבעינן שיוכל לבא לידי חימוץ סברא הוא דאם אורז שאינו בא לידי חימוץ כלל בטבעו מתחמץ ע"י תערובות דגן כ"ש שהדגן שנאפה יבא לידי חימוץ ע"י תערובת דגן שלא נאפה כו' לכך אע"ג דליכא נ"ט מחמת מין במינו י"ל שיוכל לבא לידי חימוץ. אלא שכ"ז לפי סוגיי' הירושלמי ריש חלה דמשום גרירה הוא. אבל לפי משמעות הש"ס בזבחים (דע"ח) עיקר הטעם משום דאמור רבנן מין בשאינו מינו בטעמא י"ל דלפ"ז אין הכרח כלל לומר שיגררו החטים שהאורז עצמו יבא לידי חימוץ. רק כיון שנ"ט וגם כבאכ"פ כו'.וא"כ מנלן בחטים וחטים לומר שיגררו שגם הקלויים יוכלו לבא לידי חימוץ. וא"כ כיון דהכא ליכא נותן טעם לא מהני כבאכ"פ. וא"כ לפ"ז י"ל צריך שיהי' רוב דגן בלתי קלוי. וכרשב"ג שם גבי חטים ואורז והכא אפשר רבנן נמי מודו:

קיצור. בקלוי י"ל להחמיר יותר משום שא"צ שימור אפי' בטחינה. לכך יש לערב בו קמח הבלתי קלוי כבא"פ. כמו בחטים ואורז פ"ג דחלה מיהו י"ל הכא דמין במינו הוא ולא שייך נ"ט כדאי' בזבחים (ע"ח) נכון להחמיר להיות הרוב קמח הבלתי קלוי. (וצ"ע אולי י"ל כיון מקור דברי הרמב"ן דלעיל סעיף ב' הוא מהירושלמי א"כ יש לסמוך ג"כ לענין גרירה על הירושלמי ויהי' סגי בתערובות קמח שלא נקלה בכזית בכדי אכילת פרס. בצירוף דגם קמח שמורה זו אינו רק ספק קלוי):