ב

אך מ"מ יש מקום עיון בעיקר דין זה שהביא המ"א סי' תע"א ססק"ה דהוא דברי הה"מ פ"ה הלכה ה' בשם וראיתי מי שכ'. והלח"מ שם פקפק ע"ז וז"ל וראיתי מי שתירץ דמלא תאכל עליו חמץ לא ממעטינן אלא דברים שאינן באין לידי חימוץ בשום צד ואופן בעולם. אבל מצד שנילושה במי פירות הרי המצה היא באה לידי חימוץ אלא שהמים גרמו לה שלא תחמיץ ולא ממעטינן מהאי קרא ודבר נכון הוא עכ"ל וכ"כ הלבוש רסי' תס"ב. ובס' חמד משה סי' תע"א סק"ד כ' ג"כ שי"ל כן ושכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם שם. ולכאורה גם המ"א רסי' תנ"ד מסתפק בדין זה שהרי כ' ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח כו'. גם לכאורה הוא מחלוקת הראשונים דהנה מ"ש הה"מ וראיתי מי שכ' הוא הרמב"ן ז"ל במלחמות פכ"ש (ד"ה ועוד ומאי) והביא ראי' ע"ז מן הירושלמי. יכול יצאו ידי חובתן ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות יצאה זו שא"צ שימור. הא למדנו למצה שנילושה בלא מים שאפילו היתה ענייה אין יוצאין בה עכ"ל. ועפ"ז דחה דברי בעל המאור שפי' דההיא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא. היינו בדובשא לחודיה בלי מים. שהרי הביאו בגמרא דברי ר' יהושע בן לוי ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי רבי עקיבא ואם בלא מים תיפוק ליה שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה כו' מעתה ריב"ל שהביאו דבריו ראיה לדברי רע"ק ע"כ כשנילושה במים קאמר עכ"ל. והר"ן הביא ד' הרז"ה וכ' והרמב"ן ז"ל דחה זה בספר המלחמות מדמייתו בגמ' הא דריב"ל לסיועי לרבי עקיבא ואין דבריו ברורים אצלי כמו שכתבתי בחדושי כו' וראוי לחוש לדברי הרז"ה עכ"ל. א"כ הרי הרז"ה והר"ן דמפרשי ד' ריב"ל דמיירי בדובשא בלי מים ואין יוצאין בו רק משום דה"ל מצה עשירה. משמע דלא איכפת לן מה שאינו בא לידי חימוץ דאל"כ מנלן דהטעם משום מצה עשירה דילמא ריב"ל ס"ל כר' יוסי הגלילי. דיוצאין במצה עשירה. אלא הטעם משום שאין בא לידי חימוץ שזה מוסכם לכ"ע כמ"ש בגמ' (דל"ה ע"א). אעכצ"ל דס"ל להרז"ה והר"ן כמ"ש הלח"מ והלבוש והמ"א רסי' תנ"ד והח"מ דלא ממעטינן אלא מין שאינו בא לידי חימוץ כו' משא"כ מצה שנילושה במ"פ דהקמח הי' בא לידי חימוץ אלא שא"צ שמירה בלישה ואפיי' משום המ"פ זה לא ממעטינן. ועם היות שהרמב"ן הביא ראי' לדבריו מן הירושלמי. אך באמת בירושלמי נז' דין זה גבי חלוטה כדפי' בקה"ע שם. דהא דרבוכה א"צ שימור היינו מפני שהיא חלוטה ברוחתין ולאחר שנחלטה הרי אינה מחמצת. וא"א לפרש בע"א דא"א לומר שהוא מפני שנילושה בלא מים. דהא כ' הרמב"ם פ"ט מהל' מעה"ק הי"ט וכיצד היא המורבכת חולטה ברותחין וכ' הכ"מ שכן הוא בת"כ וכן פרש"י בחומש פ' צו (ז' י"ב). וא"כ הרי יש בה מים. אעכצ"ל הטעם כמ"ש הקה"ע. אלא שמזה למד הרמב"ן דה"ה לעיסה שנילושה בלי מים כו'. והרי לכאורה ש"ס דילן ביבמות פ' החולץ (דף מ' ע"א) פליג בהדיא על הירושלמי. דס"ל דחלוט והדר אפיי' יוצאין בו י"ח אע"פ שא"צ שימור לאחר שנחלט כו'. ובאמת בש"ס דילן לא נז' רק דמדכתי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים הבאי' לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה כו'. ומזה י"ל שאין למעט רק מינין שאינן באין לידי חימוץ. אך בירושלמי מלבד לימוד דדברים שאין באין לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח במצה (שזה נלמד מפסוק הנ"ל עי' בקה"ע) עוד למדו מדכתי' ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצאה זו שא"צ שימור א"כ מזה יש למעט אף מינין שבאין לידי חימוץ אם מ"מ א"צ שימור כגון ע"י שנחלטה ברותחין או שנילושה בלי מים כו' והש"ס דילן שלא הביאו זה י"ל דלא ס"ל דרשא זו. מיהו ז"א דבגמ' פכ"ש (ד"מ) הביאו פסוק זה כמש"ש הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות שימור דמאי אילימא שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא כו'. ור"ל דבעינן ג"כ שימור מעיקרא וא"כ ע"כ מצוה ללתות כו'. ובודאי דאין ר"ל שימור דמעיקרא לבד דכ"ש דבעינן ג"כ שימור דלישה. וא"כ כשא"צ שימור דלישה ואפיי' י"ל שאין יוצאין בו ידי מצה. וראי' מדפרש"י שם בד"ה וממאי דילמא לעולם שימור דלישה שימור הוא. ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי עכ"ל. מלשון לא איצטריך. ולא אמר לא עבד לה שימור. משמע דכיון דלא איצטריך שימור. אע"ג דעבד שימור לשם מצה לאו כלום הוא. והיינו כמ"ש בירושלמי דבעינן שיהא המצה צריכה שימור. ואז כששומרה נק' מצה שמורה כדכתי' ושמרתם את המצות. מכלל דצריכה שימור משא"כ כשא"צ שימור. ולכן ס"ל לרבא דעכצ"ל דמצוה ללתות דאל"כ אין שייך שימור דמעיקרא קודם לישה. והא דאמר רבא מצוה ללתות. מצוה דייקא ולא לעיכובא. והרי שימור דמעיקרא צריך לפ"ד רבא לעיכובא ולא למצוה לבד כמש"ש ובלבד שיאכל כו' בראשונה לא ופרש"י לא נפיק. משום דלא עביד שימור דמעיקרא. אבל אי עביד שימור מקמי לישה אע"ג דלא לתת החטים ודאי יוצא י"ח גם לרבא הגם דאמר דכי לא לתת שימור למאי. א"כ לכאורה משמע מזה להפך דאי עביד שימור אע"ג דלא איצטריך. ה"ל שימור. אך זה אינו דאע"ג דאמר רבא אי לא דבעי לתיתה שימור למאי. פשוט דר"ל דאין שייך שימור כל כך. אבל ודאי שייך בי' שימור שישמרנו שלא יפלו עליו מים גשמים וכן בטחינה כשמתקרב למים כמ"ש רש"י בחולין (ד"ז ע"א) דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה. וכ"כ הרא"ש פכ"ש סי' כ"ו לפי שאז מקריבין אותן אל המים שטוחנין ברחיים של מים (ומכאן נ"ל לכאורה דא"צ לדקדק וליזהר לטחון ברחיים דידא בכדי להתרחק מהמים דהא אדרבה רבא ס"ל מצוה ללתות בכדי שיהי' שייך שימור ונהי דלא קי"ל הכי מ"מ עכ"פ בלטחון ברחיים י"ל יותר נכון לטחון ברחיים של מים מה"ט דאז שייך שימור כמ"ש הרא"ש. גם בלא"ה כי לטחון ברחיים דידא צריך לייבש החטים בתנור ויש בזה ספק קלוי כנ"ל וגם חשש להאומרים דמ"פ מחמיצין אם ראו שהזיעו החטים כו'. משא"כ ברחיים של מים דא"צ לייבשם בתנור מקודם) וגם בשעת קצירה שייך שימור שלא יפלו עליהם גשמים במחובר לאחר שגמרו כל צרכם וכה"ג. ע"כ אמר רבא דרק מצוה ללתות ולא לעיכובא. משא"כ היכא דבודאי א"א שיבואו לידי חימוץ משמע ודאי דאין שייך שום שימור ואנן בעינן ושמרתם כו'. והנה אף דרבא דס"ל דבעינן שימור דמעיקרא מקמי לישה מ"מ ודאי לאוסופי קאתי אבל מ"מ בעינן ג"כ שימור מלישה ואילך עד אפייה. ואם א"צ שימור לא קרינן בי' ושמרתם כו' ומשמע דלא יצא אף דיעבד. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש שנדחו דברי רבא במ"ש שימור דלישה לאו שימור הוא. וא"כ עיקר השימור הוא מלישה ואילך. ואע"פ שהח"י סי' ת"ס סק"ב כ' ששימור לשם מצה הוא רק אסמכתא בעלמא מדרבנן ודייק לה מלשון הרמב"ם פ"ה סוף ה"ח. לא משמע כן ממ"ש הרשב"א ושא"פ דאם לשה עכומ"ז לא יצא י"ח ומדמו לה לשחיטה וחליצה וגטין דהוה דאורייתא:

קיצור. הלח"מ והלבוש והח"מ והמ"א רסי' תנ"ד פקפקו על דין דהמ"מ והרמב"ן ולכאורה הרז"ה והר"ן לא ס"ל ג"כ דין זה ואע"פ שהרמב"ן הביא ראי' מהירושלמי אך משמע בש"ס פ' החולץ דפליג אירושלמי בדין חלוט. אך פכ"ש (ד"מ) משמע כהירושל' דהיכא דליכא ושמרתם מחמת שא"צ שימור כלל אין יוצאין י"ח וזה כירושלמי: