א

סימן נו

נידון ענין אכילת שמנים ממיני קטנית בפסח. הנה בתה"ד סי' קי"ג החמיר במנהג זה וגם שם מבואר בפי' ג"כ על שמן שומשמין וגם הא"ר סי' תנ"ג כ' בשם מהרי"ל ואל יאמר אדם דכיון שאין איסורו מדאורייתא אין לחוש כל דגזרו רבנן העובר עליו חייב כו' עכ"ל. וגם בט"ז ססי' תס"ג חיזק המנהג לדמות למ"ש בגמ' (דף מ' ע"ב) גבי חסיסי לפי' הערוך שהביאו התוס' שם. וראיתי בערוך שהביא תחלה ג"כ כפי' רש"י דחסיסי היינו קמחא דאבישונא ומ"ש התוספות בשמו כתוב שם בשם יש מפרשים ועיין רפ"ו דנדרים (דמ"ט ע"ב) גבי רבא אכליה בחסיסי פי' הר"ן והרא"ש שם ג"כ כפרש"י והפר"ח בא"ח רסי' תנ"ג מתחלה כ' וזה תימה שאחר שנסתם הש"ס נגזור גזירות מדעתינו ומ"מ אח"כ כ' ומצאתי סמך למנהג כו' לפיכך יש לאסור כו' ע"ש. וגם בספר חמד משה סי' תנ"ג סק"ב כ' שיש עיקר בש"ס לגזירה זו ע"פ מ"ש התוספות (ד"מ סע"ב) דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כ"כ. ולא פירשו כפשוטו דאינן באים לידי חימוץ כלל. משמע דיוכלו לבוא לידי חימוץ רק לא כ"כ מהרה ונסתייע בזה מהשגת הראב"ד רפ"ה מהל' חמץ. והנה הוא ז"ל פי' כן אף באורז ודוחן. וזה נגד מ"ש התוספות בעצמן (דף קי"ד ע"ב) ד"ה לית דחש. דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון. וכן מצאתי שביאר בהדיא בשאילתות ר"פ צו שאילתא ע"ב ולא מיבעיא לענין מצה דרבי יוחנן ה"ל לקולא ועוד סתם תנא כרבנן כו' אלא אפילו לענין חמץ דלא סתם לן תנא כרבנן וכי עבדינן כרבי יוחנן בן נורי דה"ל לחומרא לא חיישינן ליה כו' עד א"ר אשי ש"מ לית דחש להא דרבי יוחנן בן נורי וכ"כ עוד בשאילתא ע"ה. ומ"ש החמ"מ דמיירי ע"י חליטה זהו דוחק גדול. ונגד דברי השאילתות. ושוב ראיתי בשאילת שלום שם ס"ק פ"ב שהביא ג"כ סברא זו דהחמ"מ בשם הצל"ח והאריך לדחות זה דמיירי ודאי בבישול במים כפשוטו ולא ע"י חליטה או מי פירות אפס אם יש מקום לדקדק בדברי התוספות (ד"מ סע"ב) י"ל אדרבה מדשינו שם הלשון ממ"ש (דקי"ד ע"ב) גבי אורז אפשר דס"ל דדוקא אורז ודוחן הוא דאמרינן בש"ס דאינן באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון. אבל בקמח עדשים י"ל דס"ל דיוכלו לבא לידי חימוץ. אך זהו דוחק כדמשמע בש"ס (דל"ה ע"א) דדוקא חמשת מיני תבואה באין לידי חמץ לא זולתן. ועוד דאורז קרוב טפי למין דגן מכל המינין כדמשמע פרק כיצד מברכין (דל"ז ע"א) וע"ש ברי"ף ותר"י ורא"ש ועיין בי"ד סי' שכ"ד גבי העושה עיסה מן החטים ומן האורז שכתב הב"י בשם הרשב"א דדוקא אורז כו'. וא"כ אם אפילו באורז אמרו לית דחש להא דר' יוחנן בן נורי י"ל כ"ש בשאר מיני קטניות ואפי' ר' יוחנן בן נורי לא קאמר רק באורז או בדוחן ג"כ. וכ"פ הרמב"ם בפשיטות רפ"ה מהל' חמץ ועוד נלע"ד ראיה לזה מהא דקי"ל דמי פירות לבדן בלא מים אינן מחמיצין דאם אפילו בחמשת המינין אין מחמיץ רק במים. ואע"פ שאנו רואים שמתחמצת גם ע"י מי פירות כדתנן במסכת תרומות פרק בצל. תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה. עכ"ז אנו אומרים שאין זה חמץ. כש"כ במיני קטניות אפילו עם מים. ואף לפרש"י והראב"ד דהתם הוי חמץ נוקשה יש לחלק בטוב דהתם שהמינים ראוים להחמיץ רק הגורם החימוץ אינו בטוב דהיינו המי פירות שאינן כמים ע"ז ס"ל דמ"מ נוקשה מיהו הוי אבל כשעצם הדבר אינו ראוי לבא לידי חימוץ יודו דאפילו חמץ נוקשה לא הוי וכ"מ בהדיא בירושלמי ההובא לקמן דמי פירות אפילו בלי מים חמירי משאר מינים היינו כל המינים חוץ מחמשת המינין. וכ"כ בב"ח רסי' תנ"ג וז"ל כיון דלית הלכתא כוותיה באורז ודוחן כ"ש שאר מינים דמודו בהו ריב"נ עכ"ל. וכ"מ בהגהת סמ"ק בסי' רכ"ב שמשם מקור המנהג שכ' דאפי' באורז כו' ע"ש. וכן משמע בהדיא בירושלמי פרק כל שעה אמתניתין דאלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. וז"ל בדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינם באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון עכ"ל. הרי ביארו דשאר כל המינין אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון. וא"כ אין להחמיר בהם יותר מאורז ודוחן עכ"פ. וכ"כ במרדכי דאפילו לפרש"י דריי"ז אינו אורז מ"מ עכ"פ אינו מחמשת המינין. אלא טעם המנהג היינו כמש"ש בהגהת סמ"ק ובמרדכי פרק כ"ש סי' תקפ"ח דהוא משום דאולי אתי לאיחלופי להתיר דייסא וכ' שם דמנהג הגון הוא. ובמהרי"ל בהלכות מאכלות אסורות בפסח האריך מאד בחיזוק המנהג אבל דבר שפשוט איסורו כו' ע"ש. וכ"ד רמ"א וכל הבאים אחריו. וראיתי בספר חיי אדם כלל קכ"ו ס"א שכ' בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל קטניות. ולא ידעתי מנ"ל זה. דמכל האחרונים לא שמענו זה וכמש"ל ב' הא"ר. וגם בתה"ד שנתחבט להתיר בהנאה ושאינו אוסר במשהו. ואי איתא דבשעת הדחק מותר באכילה לגמרי א"כ פשיטא דאינו אוסר במשהו. גם לפמ"ש הפר"ח והח"מ דמנהג זה ה"ל מנהג שנהגו לסייג וגדר וה"ל כמנהג בני בישן בפרק מקום שנהגו (ד"נ ע"ב). וכ"מ עוד בפר"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות ס"ט דה"ל כמנהג דבני בישן. וא"כ שם אמרו בגמ' בפי' אנן לא אפשר לן. ואפ"ה אסר להם. ואף לפמ"ש הפר"ח דמהני התרה. מ"מ בלא התרה א"א אפילו בשעת הדחק. ולקמן נדבר אי"ה בענין התרה. שי"ל דלא מהני כלל. ועיין במ"א ססי' תס"ג משמע כל כה"ג ה"ל מנהג חשוב. וא"כ בלא התרה אין להקל כלל אפילו בשעת הדחק. ואם מהני התרה לכאורה ודאי לא מהני מכמה טעמים הא' הוא מחלוקת הפר"ח עם הר"י הלוי כהובא בפר"ח בא"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות ס"ט דלהר"י הלוי אין לזה התרה כשנהגו שלא לאכול מיני קטניות בפסח משום סייג וגדר והפר"ח ס"ל דמהני התרה. ואף להפר"ח יש עוד טעם להחמיר לפ"ד הרשד"ם שהביא שם ס"ח שכשנמשך הדבר לבנים א"א להתיר כו' ע"ש. אלא דהפר"ח חולק ג"כ על דינו דמהרשד"ם וס"ל דלבנים ג"כ מהני התרה. אמנם הפרי תואר בי"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב חלק על הפר"ח וכמו שהעלה בד"ה מסקינן בפי' דסוגיא ב' דרכים כו' ע"ש וסיים בפי' בהיכא דנהגו שלא לאכול אורז בפסח כו' דלא מצו להתיר כו' ע"ש. הב' נלע"ד פשוט דגם הפר"ח לא קאמר אלא כשהמנהג נהג רק אדם א' או עיר א' וכמו שהוא במדינתם שכל המדינה נוהגים היתר רק אם אדם א' נדר ע"ז נחלקו הפר"ח ור"י הלוי וה"ה אם עיר א' נהגו כן ועכשיו כולם באים לשאול התרה. משא"כ בנד"ז שהוא מנהג פשוט בכל אשכנז ופלני"א. א"כ נ' דמודה הפר"ח דלא מהני התרה מתרי טעמי דהא כ' הפר"ח בדיני המנהגות שם דין חמישי וז"ל מסתברא דהא דאמרינן דע"י חרטה שפיר דמי היינו דוקא כשכל העיר או רובא מתחרטים מאותו מנהג אבל היחיד אינו יכול ליקח התרה ואף אם התירו לו אינו מותר עכ"ל. ובנד"ז שהמנהג קבוע בכל מדינות הנ"ל א"כ קצת אנשים שבקצת עיירות הרוצים לנהוג היתר חשיבי ודאי כיחיד לגבי עיר אחת ולא עוד אלא אפילו עיר אחת או אפילו כמה עיירות י"ל דכיחידים דמו לגבי כללות מדינות הנ"ל וכעין מ"ש ספ"ק דתענית (די"ד ב') גבי בני נינוה כיחידים דמו וכו'. ועיין בש"ע סי' קי"ז ס"ב ואפילו עיר אחת גדולה כנינוה ואפי' ארץ אחת כו' וע"ש בב"י. ועוד דכתב הפר"ח שם דין ו' בשם תשו' מהרש"ל ס"ו מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א"א להתיר בכל ענין עכ"ל. וע"ש בתשו' מהרש"ל וז"ל דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור. אבל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר כמו שאי אפשר להתיר חומרא דר' זירא דבנות ישראל כו'. משום דהוי דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו. ואי אפשר להתקבץ כל הגולה כאחת להתיר הדבר וא"כ איך יבא מקצת העם להתיר האיסור ע"י סיבה וחרטה שפגע בהם מה שנתפשט ונאסר לכל ישראל עכ"ל. ומ"מ בתשו' שם התיר לבטל מנהג משום דררא דחשש איסורא שנמשך מהמנהג ההוא באותו מקום ומשום דלא הי' מנהג במתכוין ע"ז ממש יעו"ש גבי אבל בלעשות החפיפות ביום דוקא כו' ומה שנוהגות הנשים כו' זה אינו אלא עצה טובה להם כו'. ועיין בתשו' רמ"א ססי' כ"א דמשמע דצידד להתיר אף אם הי' מנהג ממש במקום שנתחדש דבר דאיכא למיחש לקלקול או לאיסור שלא היה לו לחוש בימים הראשונים כו' ע"ש ועיין בסדרי טהרה סי' קצ"ט סעי' ג' ס"ק י"ג. ומ"מ אף לפ"ד רמ"א הרי במנהג זה אין שייך טעמים הנ"ל וכמש"ש בהדיא אמנהג דבני בישן ועיין בתוספות דגיטין (דל"ו ע"ב) ד"ה אא"כ גדול והיכא דלא פשט כו' אפי' קטן כו' ומיהו בדבר שלא תיקנו כו' גדול יכול כו'. ומכ"ז נשמע לנד"ז שהוא מנהג קבוע בכל המקומות הנמשכים אחר הרמ"א בש"ע יש לפקפק אם יכולים להתירו. והיינו אפילו רצו כולם להתיר אבל יחידי' היינו קצת עיירות ודאי לא יוכלו להתיר כנ"ל וכ"ז אפילו להפר"ח וכ"ש להפרי תואר שחלק עליו כנ"ל. ומ"ש רומע"ל ששמע שבמדינתינו נוהגים היתר בשמנים. הנה אינו מנהג פשוט כלל כ"א בקצת מקומות שמעתי כעת שהעניים שדחיקא להו שעתא נהגו זה לא מזמן כביר היתר בשמנים שנזהרו לעשותן לכתחלה לפסח וגם בודאי לא נתייסד ע"פ הוראה ממש. כ"א שנהגו כן מגודל הדחק וג"ז רק בקצת מקומות. ובכמה מקומות שמעתי בפי' שלא נהיגי כלל להקל ע"כ אין ראוי כלל לנהוג קולא בזה ולפרוץ גדרן של ראשונים וכמש"ל ב' גדולי האחרונים:

מה שהביא כת"ר להקל לאכול בשמן הנעשה ממיני קטניות בשעת הדחק בעת שהיוקר יאמיר ממה שמצינו גבי מעל"ע שבנדה שהקילו בזה בשעת הדחק בנדה פ"ק (דף ט' ע"ב). אלמא דבדרבנן אמרינן בשעת הדחק לא גזרו. ובודאי לא עדיף חומרת גזירת אכילת מיני קטניות בפסח שלא פשטה בכל הארצות וגזירת אחרונים היא ממעל"ע שבנדה שהיא גזירות אבות העולם שמאי והלל. ואעפ"כ מבואר דלא גזרו אשעת הדחק דשני בצורת כנ"ל. הנה לכאורה נתקבל זה אצלי ליישב התמיה. אך אחר העיון יש לדחות משני טעמים הא' שי"ל דגם בשני בצורת לא התירו בהיתלו לבטל גזירות מעל"ע כ"א משום שהפסיקה ג' עונות ואיכא צד להקל משא"כ בלא הפסיקה ג' עונות שאין צד אחר להקל היו מטמאי' הטהרות אפילו בשני בצורת מחמת גזירות מעל"ע דנדה. וא"כ מנ"ל להקל בנ"ד שאין צד אחר להקל. הב' ממ"ש התוספות בנדה (ד"ו ע"ב) ד"ה בשעת הדחק ובעירובין (דמ"ו ע"א). דשני שעת הדחק הוו הא' סתם שעת הדחק שע"ז אמר רבי בנדה (ד"ט ע"ב) כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק והיינו דוקא היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אבל היכא דהוא הלכה פסוקה להחמיר לא סמכינן ע"ז אפילו בשעת הדחק ואפילו בענין איסור וגזירת חכמים דהיינו במעל"ע שבנדה וכ"מ בפסקי הרשב"ץ שם ד"ה יחיד ורבים שנחלקו כו'. והב' שעת הדחק דשני בצורת דשם אפילו רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר מודו להקל ולפמ"ש אין זאת רק משום שהפסיקה ג' עונות דוקא שהרי ר' אליעזר מקיל בכה"ג לגמרי לכן הם מקילי' בכה"ג בשעת הדחק דשני בצורת משא"כ בשאר מעל"ע שבנדה ממש כשלא הפסיקה שלשה עונות אפילו בשני בצורת לא היו מקילים אלא דוקא כשהפסיקה ג' עונות ובשני בצורת דאיכא הפסד מרובה וחששו כדפרש"י (דף ט' ע"ב). וכיון שכן בנדון זה אף דהוו כשני בצורת מ"מ אין שייך הפסד מרובה. דהפסד מרובה לא שייך רק כשאוסרים ומפסידים המאכל שהי' מותר לאוכלו כעת ועכשיו מפסידי' אותו. משא"כ הכא אין מפסידין השמן שהי' כבר מותר לאוכלו בפסח. כ"א שאין מתירין האסור. וגם יש היתר לאיסורו אחר הפסח. משא"כ התם כשנטמא אין היתר לאיסורו לכן נק' הפ"מ. וכיון שאין כאן דמיון למעשה דהיתלו ששני טעמים הנ"ל דשם אינן שייכים כאן מנלן להתיר הדבר האסור במנהג פשוט במדינתינו בלי מחלוקת. ודוחק גדול לומר דכיון שבמקומות אחרים מתירים אותן לגמרי לא חמור מהא דרבי כו' וה"ל ג"כ כיש צד להקל כהפסיקה ג' עונות דכ"ז דוחק ועוד דהב"ח בי"ד בכללי הוראה כ' דהרשב"א בתשו' פליג על התוס' וס"ל דאף שעת הדחק דאמר רבי כדאי הוא ר"א כו' היינו כשעת הדחק דלעיל בדברי רבנן. וכ"ד הרמ"א והש"ך. ולכאורה יש למצוא סמך אחר לסברת החיי אדם והוא ע"פ הטוש"ע י"ד סי' קי"ב ס"ב שיש מקומות מקילים בפת פלטר של עכומ"ז בשעת הדחק. ונ"ל שודאי מכאן הוציא הח"א להקל ג"כ במיני קטנית בשעת הדחק. אך באמת אין משם ראיה דהנה מקור הדבר הוא מהרשב"א בתה"א בית ג' ש"ז דפ"ח ע"א. והרי כ' וז"ל וטעמא דמילתא משום דגזירת הפת הוה לה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו אע"פ שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין כדאיתא התם בפרק אין מעמידין ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה משום חיי נפש כדאיתא בירושלמי. ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי. מיהו דוקא מן הפלטר דבגמרא דידן פלטר הזכירו ואיתמר נמי בירושלמי פלטר עכ"ל. והר"ן פ' אין מעמידין כ' בשם הרשב"א כיון שהפת לא פשט איסורו בכל ישראל וכל ב"ד יכול להתיר את איסורו אע"פ שהוא קטן מן הראשונים כו' אנו סומכין על הירושלמי דאמרינן התם דפת של כנענים עמעמו עליה והתירוהו כו'. ואין זה מחוור בעיני כו' לסמוך על הירושלמי בזה כו' ומסקנא גמרא דילן דלא הותר. אלא כך ראוי לומר דלפום מסקנא דגמרא דילן נמי הותר כו' ודאמרינן פת לא הותרה בב"ד היינו לומר שלא הושיב רבי ב"ד על כך אלא באקראי בעלמא גילה דעתו שאין ראוי לאסור את הפת ומאותו ענין ואילך הותר כך נראה לי עכ"ל. הרי להרשב"א והר"ן טעם היתר הפת בשעת הדחק זהו מפני שהתירוהו. ומה שיכולים להתיר היינו משום הטעם שכ' הרשב"א וכל גזרה כו'. או משום הטעם שכ' הר"ן כיון שהפת לא פשוט כו'. וכ"ז לא שייך בנד"ז דלא התירו כלל מיני קטניות. ולא מיבעיא לפי' הרשב"א דהיתרו דפת היינו שנמנו ע"ז האמוראים והתירו. אלא אפילו לפי' הר"ן שבאקראי בעלמא גילה דעתו היינו רבי דוקא שהי' נשיא בכל ישראל ומה גם שהתוס' כתבו ג"כ בפי' הרשב"א שבאו ב"ד אחר שהתירוהו ע"ש (דל"ה ע"ב) ד"ה מכלל. ועוד דלפי הטעם שכ' הר"ן כיון שהפת לא פשט כו' וכל ב"ד כו' זהו לא שייך בדין גזירה זו דמיני קטנית שפשט איסורו במקום שגזרו. ואע"פ שהספרדים נוהגי' היתר זהו לפי ששם לא גזרו. וא"כ בכה"ג דוקא ב"ד גדול יכול לבטל ולא קטן כמ"ש התוספות בגיטין פרק השולח (דל"ו ע"ב) סד"ה אא"כ גדול ע"ש. ולפ"ד התוס' פרק אין מעמידין והמרדכי שם סי' תת"ל טעם היתר הפת משום שלא פשט איסורו בכל ישראל ואנו ממקומות שלא פשט איסורו שהרי אנו נוהגין בו היתר וא"צ היתר ב"ד אלא במקומות שפשט איסורו שקיבלוהו עליהם ולכך צריך מנין אחר להתירו אבל אנו אין צריכין עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם סי' כ"ז וכ"ז לא שייך כלל לנדון זה. אך לכאורה לדברי רבינו שמריה שבמרדכי שם הובא ב"י סי' קי"ב דס"ל דלא חמיר גזירת פת אפילו של בעה"ב מדמאי שיש בו איסור דרבנן ותנן מאכילים את העניים דמאי. א"כ לכאורה גם ע"ז הענין שייך לומר כן דלא חמיר מדמאי וכ"מ קצת בתוס' סד"ה מכלל דלא חמיר פת מאיסור דמאי ועיין מזה בפרי תואר ססי' קי"ב. ויש להשיב ע"ז כמה טעמי' הא' ע"פ מ"ש בפי' המשניות להרמב"ם רפ"ג דדמאי הלא תראה שאמרו מאכילין העניים ולא אמרו אוכלין העניים ובירושל' הובא בר"ש מתניתין בעניי חברים כו'. גם י"ל דדוקא ממה שניתן לעניים בצדקה. אבל העני שקנה תבואה דמאי חייב להפריש ואפילו במה שניתן לו איתא פ"ה דדמאי וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכאו"א ועיין בהרע"ב ובהתוי"ט פ"ג דדמאי סוף משנה א'. הב' דדין זה דרבינו שמרי' הובא בש"ע סי' קי"ב ס"ח בשם יש מי שאומר ודחוהו הפרי תואר שם סק"י וכ' ע"ז הא מילתא אין לה יסוד כו'. וגם שבפרי תואר שם ס"ק י"ב הקשה על מה שדימו התוספות תערובות פת לתערובות דמאי ממ"ש בפ"ב דביצה (דט"ז) והובא בש"ע סי' קי"ג ס"ג פנאדה כו'. ותירוצו דהתוס' לאחר שהעלו דפת לא פשט איסורו כאן וכמש"ל בשם המרדכי לכן גם מי שנוהג בו איסור אין להחמיר בו יותר מבדמאי. משא"כ בשלקות ע"ש. וא"כ איסור שפשט איסורו י"ל דחמור מדמאי. דבדמאי ידוע דרוב ע"ה מעשרין הן. ומיהו זה דוחק להחמיר באיסור דמיני קטנית יותר מבדמאי. אבל הטעם הא' י"ל דאף לפ"ד התוי"ט לא הותר לעני רק מה שניתן לו בצדקה. אבל כשקונה לעצמו כו' וכנ"ל. אך מ"מ להקל על העניים בשעת הדחק יש להקל לעשות שמן ממיני קטנית באופן שיתנו הקטנית בתנורים חמים קודם הלתיתה ושיהי' התנורים חם הרבה עד שיהיו כאפויים. וא"כ הוה להו כקימחא דאבישונא דה"ל אפוי ואינו בא לידי חימוץ מדינא אפי' בחמשה מינים כמ"ש רש"י (דל"ט סע"ב) וכ"ה בהרמב"ם פ"ה מהל' חמץ ה"ה כרמל כו' שמא כו' ובקטניות בכה"ג אין לגזור ועי' תשו' מהר"מ בהגמי"י פ"ה אות ד'. וגם הלתיתה יהי' במים רותחין דה"ל כחלוט או אף אם יהי' הלתיתה תחלה ברותחין ואח"כ האפייה דנראה שגם אחר הלתיתה אינו בא לידי חימוץ אף אם נתקרר בינתיים כדמשמע במשנה ס"פ כל שעה אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין והרי יתקרר אח"כ קודם שתאכלנה התרנגולים. ש"מ דמשהוחלט אינו בא לידי חימוץ. ול' הרע"ב שם צ"ע דלא משמע ממנו כן ואפשר יצא לו כן ממ"ש בגמ' האפוי והמבושל והחלוט וקאמר דאפוי שבשלו אינו בא לידי חימוץ משמע בחלוט כשמבשלו צריך ליזהר שלא יבא לידי חימוץ וצ"ע: