ז

ומעתה יש לעיין לרבנן דרבי אלעזר (דל"א ע"א) דס"ל דצריך שני חותמות וכ"פ רב (דל"ט סע"א). דלכתחלה מחמרינן כן. אם סולת ש"פ דומה לחבי"ת דאסור בחותם אחד לרב. או לחמפ"ג דשרי בחותם אחד. והנה בטעם ההפרש בין חבי"ת לחמפ"ג יש ג' שיטות שהובאו בטור וב"י רסי' קי"ח הא' שיטת רש"י דטעמא דחבי"ת צריך שני חותמות משום שדמיו יקרים טרח ומזייף וכן ביין משום חיבת ניסוך. וכן הסכימו התוספות שם (דל"ט סע"א). הב' מ"ש הטור בשם הרשב"א והוא בתה"א בית ד' שער ב' דקי"ח ע"א וז"ל ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה וכו' ע"ש. הג' הרא"ה בבד"ה שם וז"ל וכן מ"ש בחבי"ת וחמפ"ג אינו כשיטת הירושלמי. ולפי שיטת הירושלמי כל שאיסורו בגופו כגון חשש חליפין וליהוי נמי איסורא דאורייתא בעינן שני חותמות. וכל שאיסורו מחמת חשש תערובות א"נ איסורא דרבנן סגי בחותם אחד. לבד מיין דהחמירו בו ואליבא דרבנן דבעו ביה שני חותמות דלא כרבי אלעזר דלדידיה בחותם אחד סגי והלכתא כר"א עכ"ל. וכ"ד הר"ן הובא בב"י שם כשטת הירושלמי וכ"כ בתוספות (דל"ט סע"א) בשם הר' אפרים. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו (שם דל"ט סע"א) בשם הירושלמי ועי"ז תירץ קושיות התוספות שם ד"ה פת למאי. דלמה יקשה זה על פת כו' ופירוש דק"ל דוקא על פת אמאי מותר בחותם אחד שהרי איסורו מגופו משום חתנות עכ"ל. ולפ"ז נראה דלא ס"ל מ"ש הר"ן גבי פת דהטעם משום שאיסורו מדבריהם. דהא הגמ' מתרץ בענין אחר דהוא משום חמימי בקרירי מידע ידיעי כו' משמע הא היה לו הנאה צריך באמת שני חותמות והיינו משום דאיסורו מגופו ואע"פ שהוא רק מדבריהם כו'. והר"ן צ"ל דס"ל כגירסת רש"י דמחק הענין דפת למאי ניחוש לה כו' גבי מילתא דרב. והיינו דלמה יקשה על פת כיון שהוא רק מדבריהם די ודאי בחותם אחד אף שאיסורו בגופו. ונמשך אחר הרא"ה בבד"ה שם דלהירושלמי תרתי בעינן איסורו מגופו ושיהי' איסור דאורייתא. וגבי שמואל דגריס ופת למאי ניחוש כו' היינו דאל"כ אף שהוא איסור דבריהם הי' צריך להזכירו בהדי מח"ג. דהא אדרבה שוה להם שהם ג"כ מדבריהם ועוד זאת שאיסורו מגופו. ולכן צריך לתרץ כמו שתירץ בגמרא:

והנה לפ"ד רש"י פי' הפר"ח סי' קי"ח סק"ה דאין חילוק בין איסורין דדברי סופרים לאיסורין דאורייתא אלא הכל תלוי ביוקר וזול זולתי היין דמשום חיבת ניסוך טרח ומזייף עכ"ל. ולהרשב"א דתולה הטעם משום דחבי"ת הם דברים שאם הוחלפו יש בהן איסור של תורה כגון בשר כשרה בבשר נבלה וטרפה וכן דג בדג טמא כו'. עכ"ז צריך לומר היכא דליכא למיחש לחליפין רק לתערובות דאע"ג שיש לחוש שנתערב בו איסור תורה מ"מ אם הוא בטל ברוב מדאורייתא. כ"א מדרבנן אסור התערובות. אזי בכה"ג סגי בחותם אחד. כמ"ש הפר"ח שם מענין חלב וכ"כ הש"ך סק"ח. וא"כ מה בין שטה זו ובין שטת הרא"ה והר"ן דלדבריהם ג"כ הדין כן. ובשלמא לשיטת הרמב"ן דלעיל אתי שפיר די"ל כשאיסורו מגופו אף שהוא מד"ס צריך ב' חותמות משא"כ לשיטת הרשב"א וזהו ההפרש ביניהם. ועי' בש"ך סי' קי"ח סס"ק ה' בשם סימני ת"ח והא"ר או שהוא מדרבנן ואיסורו מגופו כו' והקשה עליהם. ובכנה"ג סי' הנ"ל בהגהת הב"י סס"ק א' תירץ דאנן חיישינן לזה אף שהרא"ה והר"ן לא חששו כו' ונעלם מכולם דברי הרמב"ן הנ"ל דס"ל דהירושלמי אוסר בזה וכנ"ל. ולהרא"ה והר"ן אינו כן וא"כ צ"ל ההפרש שביניהם ובין שטת הרשב"א. ולא הבינותי מ"ש הש"ך סק"ה וז"ל וצ"ל דס"ל להר"ן וסייעתו דחלב וגבינה לא מיקרי לענין זה איסור מדבריהם כיון דאיכא למיחש בהו לתערובות איסור דאורייתא ודו"ק עכ"ל. דאדרבה צ"ל להפך דהא בחלב וגבינה סגי בחותם אחד. וי"ל דכוונתו כיון שהר"ן תולה הטעם במה שאין איסורו מגופו. א"כ ע"כ טעמו ג"כ בחלב וגבינה משום שאין איסורו מגופו. וקשה למה הוצרך לזה הא בלא"ה ניחא משום שאין איסורו רק מדרבנן. אע"כ לא מיקרי לענין זה איסור דרבנן. ולכן צ"ל הטעם משום שאין איסורו מגופו כו'. ואפ"ל הנפקותא כגון אם יש חשש לתערובות של נותן טעם דה"ל איסור דאורייתא דלהרשב"א צריך כה"ג שני חותמות ולהירושלמי נק' אין איסורו מגופו וסגי בחותם אחד. וכן משמע בכה"ג שם וז"ל דלפירוש הרא"ה אין כאן חומרא אדרבה קולא יש בפירושו ולא חומרא דאם הוא מדאורייתא ואין איסורו מגופו אע"ג דלהרשב"א בעינן חותם בתוך חותם להרא"ה לא בעינן חב"ח כיון דאין איסורו מגופו עכ"ל. ועיין במנחת יעקב כלל ל"ב סעי' י' ס"ק כ"ו:

קיצור. בטעם ההפרש בין חבי"ת ובין חמפ"ג יש ג' שיטות. הא' שיטת רש"י משום שחבי"ת דמיו יקרים. הב' שיטת הרשב"א החילוק בין איסור של תורה ובין איסור של דבריהם. הג' הירושלמי מחלק דכל שאיסורו בגופו והוא ג"כ איסור דאורייתא בעינן שני חותמות וכל שאיסורו מחמת חשש תערובות א"נ איסורא דרבנן סגי בחותם אחד לבד מיין כו'. והרמב"ן ס"ל דלהירושלמי הכל תולה באיסורו מגופו שאף שהוא מדרבנן צריך חב"ח ופת שאני דלית ליה הנאה בחילופו: