א

סימן נה

אנשי בראווארי שאלו ממני נידון סולת ש"פ שהי' יהודי א' ממאהליב בבארדיטשוב וקנה שם אצל יהודי א' שמחזיק קרופצאטקע סולת ש"פ ושלח את הסולת ע"י בע"ג א"י וכרכו אותה במחצלאות וקשרו אותם בחבלים כדרך הבע"ג ועל השקים היה כתוב תיבת פסח וכשבאו לבראווארי לא היו יכולים לנסוע יותר מחמת קלקול הדרך והניחו השקים אצל בעל אכסנאי א"י על גאניק שלפני שפייכלער שבחצרו והגאניק מכוסה רק מלמעלה וכסו השקים במחצלאות הרבה ותקעו בהן יתדות שלא יגביהם הרוח. ונסעו לדרכם ולערך אחר חדש א' בא היהודי הנ"ל ואמר שהסולת שלו ושהיא ש"פ. והשקים לא פתח לראות הסולת רק אמר שהוא שלח את השקים ע"י הא"י. ושאלו ממני אם מותר לקנות מסולת זה לפסח וזה הי' שלא בשעת הדחק. ואמרתי להם כמבואר בש"ע שכבר נהגו בנ"י לשמור משעת טחינה ואילך. ולענין שעת הדחק נסתפקתי. דהא מבואר בסי' קי"ח שכל איסור דאורייתא צריך חב"ח וכאן לא הי' אפי' חותם א' כי מ"ש תיבת פסח לאו כלום הוא כיון שממקום פתיחת השקים יכול לעשות מה שירצה כמבואר בי"ד בסי' קי"ח ס"ד א"כ חיישינן שמא החליף ואם החליף בודאי בסולת החליף. כי יש סולת שהיא טוב במראה ובמשמוש ובלישה ואפי' לא תצלח כלל. וסולת אנו מחזיקין לחמץ גמור. כי חקרתי ודרשתי אצל בעלי קרופצאטקעס שגם עכשיו שורין החיטים במים בכל המקומות ערך ו' שעות או יותר. ולכן סולת ראשון ש"פ הוא רק כערך סולת שני של חמץ:

מקודם יש לעיין במ"ש הטוש"ע סי' קי"ח ססעי' יו"ד ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין כו' דמשמע אף בלי שום חותם כלל. שזהו לכאורה נגד תלמוד ערוך פרק א"מ (דל"ט ע"ב) אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ופרש"י כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא עכ"ל. משמע עכ"פ בלא חותם אחד אף במידי דלית ליה רווחא חיישינן שיחליף. ובתה"א בית רביעי ש"ב דקי"ח ע"ב העתיק בזה"ל פת למאי ניחוש לה דחיטי ושערי מידע ידעי. בחמימי וקרירא מידעי ידעי. מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימי בחמימי וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף עכ"ל הרי מיירי ג"כ שאין לו ריוח כלל אפילו דקרירא אחמימא או חמימא אקרירי ואפ"ה היינו רק דלא טרח ומזייף לסתור החותם הא לאו הכי חיישינן. והנה מקור דברי הטוש"ע הוא מהתוס' פ"ק (דף י"ב ע"א) בד"ה ושדי א"י. שכתבו אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן וראיה מדלקמן בפרק שני (דף ל"ד ע"ב). וראייתם זו אינו מובן דהתם שאני כיון דקיסתא (שם המידה) דמורייסא בלומא (בוזזא) וקיסתא דחמרא בארבעה לומא. א"כ במדינתו היין נמכר ביוקר והמורייס בזול. ע"כ אם יחליף יפסיד משלו ובכה"ג הוא דלא חיישינן לאחלופי. דבן נח אפילו פחות משוה פרוטה חשוב אצלו כ"ש שיפסיד הרבה בשביל להכשיל לא חיישינן. אבל היכא דאינו מפסיד כלל היינו כי הדדי נינהו שפיר חיישינן לאיחלופי בשביל להכשיל. כדמשמע בהדיא גבי פת (דל"ט ע"ב) דצריך בכה"ג חותם אחד. ואף דרש"י שם (דל"ט ע"ב) מחקו מגירסא הא דפת למאי ניחוש לה כו' וע"ש בתוס' ד"ה פת. ועמ"ש מזה לקמן סעי' ז'. אך מ"מ גם לגי' רש"י הרי גריס ליה גבי שמואל ומבואר שם ברש"י ד"ה פשיטא דמ"מ בעינן בפת חותם אחד אלא דלכן זהו פשיטא שאין חוששין בכה"ג לחלופי כשיש חותם אחד. והנה הרא"ש בפ"ק סי' ט' הביא דברי התוספות הנ"ל להלכה וכתב ולירא שמים נכון להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר עכ"ל. והר"ן שם בפ"ק כ' ג"כ כדברי התוספות ובמרדכי פרק א"מ סי' תתל"א הביא דברי הסמ"ג שכתב כמו התוספות ואח"כ כתב וז"ל וכ' הר"ר שמואל מצאתי כתוב דיש אוסרין כו' וכן הביא בקיצור הדינים שבמרדכי בהל' מאכלות אסורות בעכומ"ז סי' תתל"ב שני דיעות בזה. ובסה"ת ססי' ק"ס כ' דאין לחוש שיערב העכומ"ז יין היקר בתוך משקה הזול כדאמרינן לקמן כו' קיסתא דמורייסא בלומא כו' עכ"ל. משמע ג"כ דוקא כשהיין יקר יותר לא חיישינן אבל כשהן במקח אחד י"ל דחיישינן. גם בתה"א בית חמישי ריש שער שלישי דף ק"מ ע"א כ' אבל במקום כו' שהוא יותר ביוקר מן הבוסר מותר בידוע לא הזיק העכומ"ז בנכסיו לערב היקר בזול כדי להעביר את ישראל וכדאמרינן במורייס כו' עכ"ל. וכן משמע עוד מתשו' הרשב"א סי' תשס"א הובאה בב"י ססי' קי"ח בבד"ה שכתב והאמת כי בכל דבר שיצטרך העכומ"ז להפסיד משלו כדי להעביר את ישראל אין חוששין כו'. והראיה מההיא ארבא דמורייס דאיתא פרק אין מעמידין (דף ל"ד ע"ב) כו'. גם אפשר שאין אומר כך לסמוך על העכומ"ז לכתחלה כו'. ועיין מזה בב"י סי' ש"ב ד"ה כתב הר"ן. וכ"מ עוד דעת הרשב"א ממ"ש הב"י בשמו סי' קי"ח סד"ה ומ"ש ולא חיישינן. כתב בשם ר"ח דה"מ היכא דליכא חשש דחליף כו' ע"ש. גם הב"ח ססי' קי"ח כתב דמדברי הרשב"א בתה"א בית רביעי ש"ב דקי"ט ע"א לא משמע כלל היתר זה שכתב הטור דשאין נהנה בחליפין לא חיישינן יעו"ש בתה"א. ולכן הוצרך הטור ללמוד דין זה מדברי התוספות. שוב מצאתי בכנה"ג סי' קי"ח בהגהת הב"י אות מ"ג שהאריך בדין זה לומר דהרשב"א פליג על התוס' ושכ"ד עוד פוסקים ושיש מחמירים יותר. ושמהרי"ט ח"א סי' י"ב וחלק י"ד סי' ג' חילק דדוקא היכא שיש לו טורח להחליף אזי לא חיישינן שיחליף בדלית ליה הנאה אבל היכא שאין לו טורח להחליף אפילו לית ליה הנאה חיישינן שמא החליף להכשילו עכ"ל. וראיתי בתשו' מהרי"ט סי' י"ב הנ"ל שהביא ממ"ש בגמ' גבי פת כנ"ל. וכ' ליישב דברי התוספות פ"ק דע"ז. וישובו צ"ע דלהחליף מעט מן התבשיל זב"ז ליכא טורח כלל. גם הביא מהרי"ט ראיה ממשנה פ"ג דדמאי משנה ד' דבעכומ"ז חיישינן שיחליף חטים של ישראל על חטים שלו. אח"כ ראיתי מזה במנחת יעקב כלל ל"ב סק"ג שהקשה ג"כ על התוספות ומ"ש ליישב משום דמוליכו למקום שהמורייס ביוקר כמו יין שם ע"כ אין לו הפסד זה אינו כלום דהיכן שכר הולכה והספינה וטרחא כו'. ומ"ש עוד המנ"י סק"ד אבל היכא דעכומ"ז לא מצי לאשתמוטי נפשו לא חיישינן שיערב כו'. זה יש לעיין ממ"ש לקמן אות ב' בענין דקי"ל כרשב"ג דהיכא דמינכר לא חיישינן כו' מיהו י"ל דהיינו דלא חיישינן לשתימה אבל כשהקדרה מגולה לגמרי אין ראיה משם וצ"ע:

קיצור. מ"ש הטוש"ע סי' קי"ח סוף סעי' יו"ד ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין זהו דעת התוספות והר"ן. והרא"ש מחמיר לי"ש. אמנם הרשב"א חולק ע"ז דדוקא כשמפסיד לא חיישינן. וכן במרדכי הביא אוסרין. ולכאורה יש ראיה לאסור מדף (ל"ט ע"ב). וכ"מ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ב וחי"ד סי' ג':