א

סימן נד

שאלה חטים שקנו לפסח מן הא"י ולאח"כ אמרו מבינים שמנקיותם בלא פסולת וליבונם ניכר שנתכבסו ונתערבו ברוב ואח"כ הסירו מן השק החטים עליונים שהם החטים הנ"ל כמדתן ויותר אלא שיש לחוש שמא נשארו מ"מ ע"י עירוב קצת וקרוב שיש ס' אך אולי אין ס':

תשובה. בראש יש לברר איסור הכיבוס מהו. דבתה"ד סי' קי"ט וצ"צ סי' ל"ב מבואר דבנתכבסו הוי חמץ גמור ול"ד ללתיתה דעסקו בהו וגם הא"י אינן זהירים בחימוץ ועי' ח"י סי' תנ"ג ס"ק ט"ז שהביא דבריהם ונסתפק. והנה לכ"ע אין הכביסה גרוע יותר מדגן שנטבע בנהר ולזאת י"ל איסור דגן שנטבע בנהר איך הוא אם בעי' נתבקע או נתרכך או לא. והנה הח"י סי' תס"ז סק"ז כ' דלהפוסקים כשמואל בלתיתה דבעינן נתבקע ממש א"כ היכא דמינח נייחא כההיא ארבא דטבעא בחישתא הוא רק חמיר בחד צד ובעינן עכ"פ קרובות להתבקע ובלא"ה מותרין. והקשה ממ"ש בש"ע סעי' ט' בנמצא בתבשיל אם לא נתבקע ממש התבשיל מותר אע"ג דמינח נייחו ותי' העיקרי שלו משום דבתבשיל דרבנן לא מחמירינן כולי האי. וזה לכאורה פליאה שהרי גם לשמואל אסור היכי דמינח נייחא ולמה לא מחמירין בתערובתו והרי דברי הש"ע ס"ט הוא מדברי הרי"ף שכ' דבתערובות קי"ל כשמואל דשרי בלא נתבקעו והרי אנו אומרים דגם לשמואל אסור כד מינח נייחי. ובאמת קושי' זו דחקו להר"ן לפרש דשמואל פליג גם היכא דמינח נייחי וארבא דטבע בחישתא חטים מבוקעות היו בה הובא בב"י. והמעיין בח"י שם שכ' ולפי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהחו"מ נ"ל הטעם פשוט כו' ובדרך זה יש להשוות דברי הרי"ף עם הרמב"ם כו' ר"ל שאע"פ שמחמירין במינח נייחי גם שלא נתבקע אלא נתרכך בלבד מ"מ הוא רק מדרבנן משום חשש חימוץ וגם משהו דרבנן ותרי דרבנן לא גזרי' ולפ"ז ה"ה אם נתערב מין במינו ברוב מותר אפי' באכילה משום דמדאורייתא ברובא בטיל והביאו הרב בש"ע סי' תס"ז ס"ז והיש חולקין שם הוא הפוסקין כמר עוקבא והם המרדכי וסייעתו כמש"ש סעי' כ"ה. אלא דאכתי קשה למה לדידהו נתרכך דהא כיון דמינח נייחי נחית חד דרגא כמ"ש הח"י שם וא"ל ג"כ דאינהו נמי ס"ל סברא זו דכיון דמשהו דרבנן לא מחמרינן כ"כ לחלק בין לתיתה למינח נייחי ובעינן נתרכך וקרובות להתבקע עכ"פ כמו שלהרי"ף ורמב"ם לא מחלקינן ובעינן נתבקעו ממש הגם דלאוכלו בעין מחלקי' דאסור במינח נייחא אפי' לא נתבקעו להרי"ף ולא נתרכך להמרדכי משום תרי דרבנן וי"ל דלדידהו נמי חומרא זו במינח נייחא הוא דרבנן כנ"ל ולפ"ז אם נתערב מב"מ ולא נתרכך י"ל [להתיר] גם לדידהו. אלא של' הרמב"ם שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור כו' קשה לשיטת הח"י דהא בלילה פירושו לתיתה כמש"ש הרמב"ם ה"ז אין בוללין ופי' ה"ה דהיינו הא דתנן אין לותתין כו' ובלתת ולא נתבקע אינו אפי' חמץ מד"ס ומותר גמור הוא לשמואל שפסקו הרי"ף והרמב"ם כמותו היכא שנתערב אלא בנתבשל ולא נתבקע הוא דהוי חמץ מד"ס והל"ל הדגן שנתבשל. ודוחק לומר דלדידן דמספקא לן הילכתא כמאן אינו חמץ גמור ר"ל ודאי אלא ס' דמ"מ מה שסיים שנאמר ושמרתם וכי אנן דרשינן קראי דלא כחד מינייהו דלשמואל מותר הוא ולמר עוקבא אסור ד"ת. וקושי' זו הזקיקה להפר"ח לומר דהרמב"ם פ' כשמואל אלא שמודה שמואל דבלא נתבקעו אסורי מד"ס כשמתרככות וקרובות להבקע ובמינח נייחא אפי' אין קרובי' להבקע אסור מד"ס ובנתערב ה"ל תרי דרבנן אלא שגם זה דחוק משום דלדידי' מוכרחים אנו לומר דבמינח נייחי קרובות להבקע ואין קרובות להבקע שניהם שוי' שהרי גם בקרובות להבקע התיר הרמב"ם בתבשיל כל שלא נתבקעו ממש:

ומ"מ הנה גם להפר"ח יש להתיר לרמב"ם בדגן שנטבע ונתרכך ונתערב מב"מ ברוב מטעם הנ"ל וה"ה גם להרי"ף מאחר שהפר"ח כ' דחומרא זו דבמינח נייח אסרי' בלא נתבקע הוי דרבנן וכמו שמקילי' בתבשיל ה"ה בדגן מב"מ ולפ"ז ה"ה להפוסקי' כמר עוקבא היכא דלא נתרכך כמש"ל. אבל לפי תירוץ הראשון של הח"י דבתבשיל משום חליטה אין לדמות לו דגן שנטבע. אבל באמת אין תירוץ זה עולה יפה לפמ"ש הש"ע סי"ב וסי"ד וסט"ו חטה בקועה דייקא והתם לא שייך חליטה. ומ"מ נ"ד ל"ד דשא"ה מ"ש הרב סעי' ז' שהדגן לפנינו ואנו רואים שלא נתרכך. משא"כ בנ"ד דילמא נתרכך ואח"כ נתנגב דאלת"ה למה אמרו ההיא ארבא דטבעא בחישתא דלא אמר רבא דהוה מרוככים וכמ"ש הפר"ח ועוד דאילו הוה מרוככים הוה איסור הניכר ומותר למכור לפ"ד הטוש"ע דלא כר"ן ערסי' תס"ז ולכן להמרדכי דס"ל כמר עוקבא דאע"פ שלא נתבקעו הוי חמץ גמור ד"ת כל שאילו מניחן אפשר דחטי' שנתכבסו אסורים דאוריי' דילמא נתרככו כ"כ עד שהיו קרובות להבקע ואח"כ נתנגבו וכ"ד תה"ד סי' קי"ט שמחזיקי' הסלת לחמץ גמור מפני שלותתים החטים במים והביאו הב"י סי' תמ"ב וכ"כ בצ"צ סי' ל"ב אלא שיש לדחות דהם איירי בקמח ואמרי' דמסתמא החמיצו החטים ע"י הכביס' אבל כשהחטים לפנינו ורואי' שהם נגובים לא מחזקינן ריעותא כ"כ ובפרט לדעת הרוקח שהביא הטור סי' תס"ז דבחזרו ונתייבשו מותר. ופשיטא דלדעת הרי"ף ורמב"ם שרי דבעינן נתבקעו דייקא ואנו רואים שלא נתבקעו. משא"כ בנדון של תה"ד וצ"צ יש לומר שמא נתבקעו וכו':

וכ"ז הוא לפי החילוק של ה"ר אפרים שבטור בין לתיתה לארבא דטבעא בחישתא. אבל יש ג' חילוקים אחרים א' הר"ן ב' רא"ה בין חטים לשעורים משום דחטיא יש בהו צירי' והוה כאילו נתבקעו ב' הג"מ ב' ריב"א ג"כ בין חטים לשעורים בע"א משום דחטה קשה ואפי' תהי' מונחת עד שתחמיץ לא תתבקע ג' הג"מ ב' רא"ם בין זליפ' מועטת לשריי' דלא בעינן ביקוע בשריי'. והנה לג' חילוקי' אלו א"ש יותר דברי תה"ד דסולת היא חמץ גמורה דהוי חטים ושריי' מרובה ואפי' לא נתבקע וה"ה בנ"ד הוי חמץ גמור לדבריהם אם נתכבסו אפי' לא נתבקעו ואפשר גם אם לא נתכרך. ומיהו הט"ז סק"ג כ' שהעיקר כדעת הר"א וגם הפר"ח דחה חילוק של חטים משעורים ע"ש סק"ב:

ומיהו בנ"ד כיון שהוא ס' אם נתכבס י"ל דלד"ה מותר משום ס' דרבנן ולקולא מאחר שכבר נתערב ברוב וכ"ש שי"ל שיש ספק שמא יש ס' וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ח אם נשפך כו':