א

סימן נג

שאלה. היות שנעשה שותפות ביני הח"מ ובין הרב המופלג וכו' ר' ישראל שלמה בהר"ר ברוך יפה לעשות יי"ש של פסח. והיי"ש נעשה מהפאטיקע שיש בזאוואד של צוקער. והפאטיקע מתמצה מפסולת הצוקער והיא מתוקה מאד. אך אינה ראוי' למאכל אדם כמו שהיא. מחמת שריחה רע. ובהיותינו בזאוואד לקנות הפאטיקע חקרנו בבירור. שהיא נתונה בכלים של יי"ש ומקודם נתינת הפאטיקע בכלים בריט מען אוס דיא כלים מיט מים חמין כמה וכמה פעמים כדרך וויא מען פאר בריט כלים. והפאטיקע עומדת בכלים ערך שנה שלימה ויותר. ומעשה היי"ש ממנה כן הוא. שעל כל הין פאטיקע נותנים ג' או ד' חלקים מים ונעשה ממנה סיטע. ומעמידים הסיטע ביין או בשמרים של יין או בוויין שטין ולאחר שיתחזק הסיטע טרייבט מען עס איבער אויף איין קעסיל גייט ארויס דער פון ווידקע ערך שליש מן משקה הסיטע. ואח"כ טרייבט מען איבער דיא ווידקע כמה פעמים על הקעסיל בכדי אז דער פון זאל ווערין ספירט חזק. על זאת בקשתינו מאת רומעכ"ק יורנו נא מורינו האם מותר לעשות מזה ספירט על פסח. עכ"ל השואל:

הנה לכאורה הדבר פשוט לאיסור כמ"ש הט"ז סי' תמ"ב סק"ד דמעד שבישלו ביורות שעושין בו יי"ש דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במעד כידוע ואם כן לא מהני שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו"ט האחרון עכ"ל. וכ"פ המ"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה ובסי' תנ"א סעי' כ"א סק"מ כ' בפשיטות שחבית של יי"ש אע"פ שאינו ב"י אסור הכל דעינינו רואות שנ"ט לשבח הוא עכ"ל. וכ"פ הא"ר בסי' תמ"ז ס"ק כ"ב וסי' תנ"א ס"ק מ"ב. וכ"פ שאר אחרונים ובפרט רבינו הגאון ז"ל סי' תמ"ז סעי' מ"ו וסי' תנ"א סעיף ס"ג באריכות. ואפילו הגעלה לא מהני להתיר לכתחלה ע"ש וכ"ה במ"א שם סס"ק ל"ט ואפילו לענין דיעבד צריך לידע אם אין שם ריח של יי"ש. ומפשט לשונם נראה ברור דטעם היי"ש הבלוע בכלי אינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים כלל. ומה שהזכירו שם העובדא לענין מי דבש היינו כמש"ש דבמי דבש היי"ש נ"ט לשבח. לאפוקי שא"ד שהיי"ש ממש נטל"פ בהן ע"ש. אבל לא דדוקא במי דבש. ותדע דבסי' תנ"א סכ"א נקטו יין או דבש. א"כ לאו דוקא הני רק לאפוקי דברי' שיי"ש נטל"פ בהם. והספק שכ' מעלתם דאולי דוקא למי דבש או ליי"ש כו' והוא מדברי הפמ"ג בביאורו למ"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה הנ"ל. י"ל שלא נסתפק אלא לתבשיל. וג"ז מסיק להחמיר. אבל שנאמר מי דבש דוקא ולא דבש הוא מוקצה מן הדעת ומעולם לא נסתפק אדם בזה. ומה שכתבו מעלתם וז"ל דלא אמרינן בבלוע בכלי אגב חורפיה משוי ליה לשבח וכדמשמע בתשו' הרשב"א בסי' תצ"ז דאל"כ יקשה מגיעולי עובדי כוכבים מאי חידוש דילמא בבלועה מד"ח אסרה תורה עכ"ל. תמוה בעיני דדין זה דכלי הבלוע מדבר חריף לבדו כמו יי"ש ויין. אינו ענין כלל וכלל להנדון של תשו' הרשב"א. דהרשב"א מיירי בענין כלי הבלוע שנפגם ע"י עמידתו מעל"ע אם אחר שנפגם בישלו בו מעט דבר חריף המותר אם זה הדבר החריף יתקן וימתק הפגם הבלוע בכלי. שיש שדימו זה לחלתית דמתקן הפגם הבלוע שנמשך לו מהסכין וע"ז כ' הרשב"א וז"ל ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה כו' עד או תבלין עם התבשיל עכ"ל ע"ש. אבל דבר חריף ממש כמו יי"ש ויין הבלוע בכלי י"ל דודאי מודה הרשב"א שאינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים. ותדע דאל"כ תמוה מ"ש הרשב"א דהאיך אפשר דלא משתמיט כו' וביין מבואר בכמה מקומות בגמ' דצריך הכשר אפילו אחר כמה ימים כמ"ש בתשו' הרא"ש הנ"ל. א"ו דהרשב"א לא נתכוון רק כנ"ל. ומעתה מ"ש הרשב"א תחלה דא"כ האיך הביא ר"י (צ"ל ר' מאיר) ראי' מכלי מדין דנטל"פ אסור כו' דהא כלי מדין אפי' קדירה שאינה ב"י לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים עכ"ל. כוונתו ג"כ ע"ד הנ"ל לדחות שא"א לומר שכלי בלוע מאיסור ונפגם שנתבשל בו אח"כ דבר חריף היתר יחזור כנטל"ש דא"כ הי' מקום לומר שקדרות ממש שנתבשל בהן בשר נבלה יהי' כנטל"ש משום שנתבשל אח"כ בהן דבר חריף. וע"ז י"ל שמא משום ה"ט הצריכה תורה לכלי מדין הכשר. דאע"ג דסתם כלים אינו ב"י יש לחוש שנתבשל בו אח"כ דבר חריף היתר ואז נעשה האיסור הבלוע מתוקן וטוב. ושוב אינו נפגם אפילו אחר מעל"ע. וגם ע"ז כ' דעכ"פ יש לחוש שלא יבשל בו הישראל דבר חריף כו' עיין שם. אבל אנן בדידן דלא אמרי' אלא כשכלי בלוע מדבר חריף עצמו האסור אינו נפגם. א"כ איך שייך לומר ע"ז דילמא כלי מדין נמי כה"ג אסרה תורה. דזה לא מצינו כלל דבר חריף אסור ממש דיין שנתנסך לכו"ם לא שכיחא. וסתם יינן עדיין לא נאסר כדאמרי' בהדיא במדרש גבי מדין ועדיין לא נאסר יינן וכו'. ובגמ' פ"ב דע"ז (דף ל"ו ע"א) דדניאל גזר כו'. ויי"ש אינו איסור וגם אינו מצוי שם. וא"כ איה איפוא הוא לחוש שכלי מדין יהיו בלועין מאיסור שהוא חריף בעצם או עכ"פ ה"ל מיעוטא דמיעוטא. וגם זה נרגש וניכר בריחו וטעמו כמו שכלי הבלוע מיי"ש ניכר בריחו. ומשמעו' הפסוק שהצריכה התורה הגעלה לכל כלי מדין. א"כ מוכח שפיר דנטל"פ אסור. וא"כ דברי הפוסקי' ברורים שכלי הבלוע מיי"ש אינו נפגם אפי' אחר כמה ימים. והחוש מעיד ע"ז וכמ"ש המ"א שעינינו רואות כנ"ל. ומ"ש מע"ל עוד דהדבש מבטל החריפות וכמו במרקחת של א"י שהתירו מה"ט גם ז"א חדא דהט"ז בסי' תמ"ז אסר במרקחת ג"כ גבי חמץ לומר דהוי דבר חריף. ועוד דמה ענין זה למרקחת דהתם כיון שהדבש מבטל החריפות א"כ כשמבשלים המרקחת בכלי שאב"י שהאיסור פגום מהכ"ת יאסר אבל הכא האיסור אינו פגום ועד שהדבש מבטל חריפותו הדבש בולע ממנו קודם שיפגם עכ"פ ולומר שמתחלה מתבטל החריפות ונפגם הדבש ואח"כ בולע הוא דברים זרים ועוד דאל"כ מ"ט החמיר המ"א גבי מי דבש. ומ"ש מע"ל וכיון דמסקינן דבשאר איסורין הי' הדבש מותר א"כ קודם פסח מותר לרבות עליו באופן שיהי' ס' נגד הכלי עכ"ל כבר נת' היטב דאין זה נטל"פ וגם בשאר איסורים אסור כה"ג לפ"ד כל הפוסקים. ואם הי' מותר בשאר איסורים כדעת מע"ל לא הי' צריך להוסיף כו' דנטל"פ מותר קוה"פ. ומ"ש מע"ל ובפרט בנ"ד שהפאטיקע אינה ראוי' למאכל אדם כמו שהיא וא"כ מתבטל בתוכה טעם היי"ש כמו בקיבה ששהה בכלי חמץ עכ"ל לא ידענא מאי קאמרי דאדרבה המ"א סי' תמ"ב סק"ט החמיר בקיבה וכ"פ רבינו ז"ל סי' תמ"ז סעי' מ"ו. אלא שאת"ל דהפאטיקע ה"ל כעפרא אז י"ל דגם טעם היי"ש שבה אינו אוסר כמ"ש הב"י כה"ג בי"ד סי' פ"ז גבי טעם בשר הבלוע בקיבה שהיא פירשא אלא דגם שם אסור לכתחילה עי' פר"ח שם ס"ק כ"ו. ותו דהכא הפאטיקע אע"ג שריחה רע מ"מ כיון שטעמה טוב ומתוק ל"ד כלל לנבילה סרוחה שטעמה רע אבל ריחא לאו מילתא היא. ועל כולם אם דרך עשייתו בכך ליתן הפאטיקע דוקא בכלים של יי"ש פשיטא דאסור עבמ"ש רבינו ז"ל סי' תמ"ב ס"ו ובקו"א לשם. וגם לפ"ז דומה קצת לדינו של הט"ז הנז' בדברי רבינו ז"ל סי' תמ"ז סמ"ח. אלא אפילו אם באקראי נתנוהו בכלים של יי"ש. נלע"ד דאסור כנ"ל ועיין בש"ס דע"ז (דס"ט) דספק אם נטל"פ אזלינן לחומרא וכ"ש גבי איסור חמץ שהחמירו בו מאד מי הוא זה שימלא לבו להקל בזה ישתקע הדבר ולא יאמר: