א

סימן נב

הנה הלבוש סי' תנ"א סכ"א כ' וז"ל גם החביות והנודות שמחזיקין בהן תמיד יין שרף שלנו שעושין משעורים ומחזיקים אותו בהן לקיום חוש טעמינו מרגיש וגם הריח יעיד דגריעי מבית חרוסת ומבית שאור ואין מפיגין טעמן וריחן אפי' במים רותחין כמה פעמים דאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה עכ"ל. והאלי' זוטא הביא ראיה לזה ממ"ש בתה"ד סי' ק"ל באגן אחד כו' שמבואר שאחר ההגעלה הי' בו כח הראשון להעמיד החלב מעצמו כו'. ואמנם הט"ז סי' תנ"א סס"ק כ"ז כ' שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר ענינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אח"כ איסור להגעילו עכ"ל ואזיל הט"ז לשיטתי' דס"ל דקי"ל דלבית שאור וחרוסת ג"כ מהני הגעלה וע"כ אף בחבית שמחזיקי' בהם יי"ש אע"ג דכ' הלבוש דגריעי מבית שאור מ"מ סמך להקל אם בישל אותו במים עם אפר כו'. אבל לפ"ד המ"א ס"ק ל"ג דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור א"כ כ"ש וק"ו בחבית של יי"ש דגריעי מבית שאור דלא מהני להו הגעלה אפילו אם בישל אותו במים או אפר תחלה. ועוד דבנ"ד בכלי הזאוואד שמשתמשין בהם יי"ש ברותחין דכלי ראשון. א"כ י"ל דלכ"ע לא מהני להו הגעלה כלל דהא מחלוקת הפוסקי' אם מהני הגעלה לבית שאור זהו כשנשתמש בהן בצונן. וכמבואר בהרא"ש פכ"ש סי' ט' דאע"פ שלא נשתמש בהו אלא בצונן כו' מחמת שחמוצו קשה אינו יוצא אפילו ע"י הגעלה לדעת רש"י וסייעתו. וע"ז לבד חלק ר"י ואמר שאין נראה דבלוע ע"י צונן לא יפלוט בהגעלה. ודי לחריפות דצונן למהוי כרותח דכ"ר וסגי בהגעלה. אבל בנד"ז דאיכא תרתי דחריפות היי"ש הוי כבית שאור וגרע מיני' וגם הוא ע"י רותחין. י"ל ודאי דמודה ר"י דלא סגי ליה בהגעלה ע"י רותחין. דהא כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו. וכאן הבליעה ע"י דבר חריף מאד דצונן שלו נידון כרותחין דכ"ר. וגם הוא הי' רותח מאד. א"כ אין ניתר ע"י פליטה דרותחין לבד. וכיוצא בזה איתא בטוי"ד סי' קכ"א שאם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שתהי' ג"כ ההגעלה דוקא בכלי שהאש מהלך תחתיו וכ' הב"י משום דכלל גדול בידינו כבולעו כך פולטו וחמין שהעבירן מהאור מרותחין אע"פ שנתנו להם דין כלי ראשון לענין בישול בשבת מ"מ הדבר ידוע שאין חומן כ"כ גדול כמו בעודן על האור הלכך כלים שבלעו איסור בעודו ע"ג האור לא יפלטוהו ע"י חמין שהעבירו מהאור עכ"ל. וכ"ש שי"ל כן בנד"ז דכלים שבלעו איסור ברותחין דדבר חריף ביותר שצונן שלו נידון כבליעת רותח לא יפלטוהו ע"י סתם רותחין. וצריך ליבון ממש. ואף שי"ח שם בדין הנ"ל וכ' אאזמו"ר ז"ל נ"ע בסי' תנ"א סכ"ה שבחמץ יש לסמוך עליהם להקל. מ"מ הכא שבלאה"נ מנהגינו כדעת רש"י וסייעתו דלא מהני הגעלה כלל לבית שאור דצונן. ובהחולקי' עליו לא נזכר להקל רק משום דבלוע ע"י צונן כו' כמש"ל א"כ בכה"ג דהבית שאור ע"י רותחין מי הוא שיערב לבו לגשת להקל. כ"ש שהלבוש כ' דגריעי מבית שאור כנ"ל:

ועוד דיש כאן כמה כלים שא"א כלל לנקותן מחמץ בעין והרי זה פשוט בגמ' ופוסקים דלא מהני בהו הגעלה. והרי מבואר בש"ע סי' תנ"א ס"ג דאם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה מהחלודה לא מהני להו הגעלה. מכ"ש וק"ו דלא מהני הגעלה לכלים הנ"ל שא"א לנקותן לגמרי. וכמה החמירו בכלי שקדם בליעת האיסור להטלאי דלא מהני בהו הגעלה כו'. וגם הטרובען העגולי' י"ל דלא מהני בהו הגעלה מדינא כמו כלי שיש בו גומות שא"א לנקותו כו' וכן המנהג פשוט שאפילו הסאמעוואר אין מגעילין אותו רק מלבני' אותו כ"ש וק"ו בכלים הנ"ל:

כ' האוסר וז"ל לפ"ד המ"א שס"ל שמה שנהגו שלא להכשיר בית שאור הוא משום שחששו לדעת רש"י שס"ל שאינו יוצא מידי דופיו ע"י הגעלה. לפ"ז אין נפ"מ בין להשתמש בהן בפסח או קודה"פ דכיון שהחשש הוא מחמת הבלוע שאינו יוצא מידי דופיו ע"י הגעלה בכולו משערינן כו'. והמתיר כ' וז"ל והמ"א כתב באות מ"ב ואנו נוהגי' לאסור כמ"ש בסעי' י"ז ובסעי' י"ט כ' הרב והמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין בהם כל השנה ע"י הגעלה וציין לעיין בסי' תמ"ב סעי' י"א ובסימן הנ"ל ביאר המ"א בעצמו שמיירי בעריבות העשויין מנסרים ואעפ"כ המנהג רק שלא להשתמש בהן בפסח אבל קודם פסח לא הוזכר בשום פוסק אף איזה מנהג לאסור ובפי' הובא במ"א באות ל"ט מב"ח שנהגו להחמיר שלא להשתמש בחבית שכר שנעשו מנסרים דייקא מחמת שא"א לנקרם שלא ישאר שם משהו זוהמא והוא חמץ גמור בעין וזה לא שייך רק בתוך הפסח דאסור במשהו ואף ג"ז אינו אלא מצד המנהג. ולא מצד הדין עכ"ל. הנה מה שהביא המתיר ממ"ש המ"א אות ל"ט בחבית שכר כו' בנה שני בניני' רעועי' א' דשכר אינו דבר חריף ול"ד לבית שאור כלל לכן אינו אסור רק מחמת שא"א לנקר. ומה ענין זה ליי"ש דדומה לבית שאור כמ"ש המ"א סס"ק מ"ב הנ"ל ב' הלבוש לחלק בין שכר ליי"ש. וא"כ אף את"ל כשיטתו דבחבית של שכר לא שייך האיסור רק בתוך הפסח דאסור במשהו היינו משום דשם ליכא החשש רק משום משהו שבין הנסרים. משא"כ גבי חבית של יי"ש דדומה לבית שאור הרי שפיר כ' האוסר דכיון שהחשש הוא מחמת הבלוע שאינו יוצא מידי דופיו ע"י הגעלה בכולו משערינן וכו'. הא למה זה דומה למ"ש בי"ד סי' קכ"א ס"ה אם הגעיל כלי הצריך ליבון וכו'. ומשמע דאם נשתמש בו באור לכ"ע אסור והכא הרי משתמש בהן אח"כ ג"כ בדבר חריף דפסח דהיינו יי"ש דפסח. הב' דגם בחבית שכר י"ל פשוט דלא שרי להשתמש בהן גם קודה"פ. דלא גרע ממ"ש בש"ע סי' תנ"א ס"ג להעביר כל חלודה כו' גומות כו' וסעי' י"ג טלאי וכו' אלמא שאף שודאי יש ששים ויותר נגד החלודה והטלאי והגומות אפ"ה אסור להגעילן. דלא פליג חז"ל בלכתחלה שאין להגעיל רק כלי שכולו נקי ואין בו משהו חלודה וכ"ש חמץ בעין. ועוד דהפר"ח בסי' תמ"ז ס"ד העלה דקי"ל כמ"ד דחוזר וניער בפסח. וראוי לחוש לדבר לכתחלה עכ"פ. גם מה שהביא המתיר דהמ"א בסי' תמ"ב סעי' י"א סקט"ז ביאר דמיירי בעריבות העשוין מנסרים כו' דבריו תמוהין דשם נתכוין המ"א דבכה"ג אסור אפי' להשהותן וכמ"ש ג"כ הט"ז שם אבל להשתמש בהן בפסח אסור אפי' עשויין מחתיכה א' כדמשמע ממ"ש בסי' תנ"א סקל"ג דנוהגין כו'. עוד כ' המתיר ומעתה אבוא בארה לבאר דעת המנהגים ההובא בש"ע אדמו"ר בסי' תנ"א וז"ל בסעי' מ"ח כו' ומטעם שא"א לנקרם אפשר שאין האיסור רק בתוך הפסח וכו'. כבר נתבאר שזה אינו. ואין ראי' לנגד ממ"ש הרשב"א שבש"ע י"ד ססי' צ"ט דהא גם שם חלקו הט"ז ועוד דלענין הגעלה מוכרח דאינו כן מדין חלודה וכו' כנ"ל. עוד כ' המתיר דבית שאור אם החזיקו בו מים תחלה מהני ליה הגעלה. והביא ראי' ממ"ש בש"ע אאזמו"ר סעי' נ' במ"ש וכן כלי עץ שהי' בו בארשט וכו'. ואינו ראי' כלל דבארשט י"ל דלא דמי כלל לבית שאור ועכ"פ כ"ז לדעת הט"ז דס"ל דגם בבית שאור מהני הגעלה דכוותי' פסק רבינו ז"ל סעי' מ"ד וסעי' ס"ב. אבל דעת המ"א אינו כן וכבר נת' שבנד"ז שמשתמשין בהו יי"ש ע"י רותחין יש להחמיר כהמ"א:

עיין ר"ן בע"א רי"ז א' ויש שמקילין כו' שמא יפלוט יותר בחמין שניים עכ"ל. וכ"כ הטוי"ד סי' קכ"א וכ' הב"י שכ"כ הרא"ש והרשב"א. והוא בהרא"ש פב"ת דע"א ססי' ל"ד מידי דהוה אכלי חרס כו' והוא מהתוס' חולין (ח' סע"א). וכ"כ הרשב"א בתה"א קכ"ד א' ונפלט מעט מעט כו'. ויש לחקור מהו החילוק בין בליעה ע"י האור לע"י כ"ר. אם דע"י האור מבליע יותר בעומק הכלי עד"מ שי"ל ע"י האור מבליע בכולו משא"כ ע"י כ"ר. והא דבכ"ר משערים נגד כל הכלי זהו להחמיר. או שי"ל דכ"ר מבליע בעומק כמו ע"י אור. רק ע"י אור מסתבך וגדלה הבליעה יותר. כעין האי קריד בגמ' (ע"ו א') דפרש"י מתקשה הבליעה בתוכו ונדבקת בו בכולו ואין נוח לפלוט בהגעלה עד שמלבנו באור כו' ונפ"מ בין הטעמים לענין אם בישל בו מים ואפר הפוגמי' את"ל דע"י כ"ר מתפשט הטעם בכל הכלי הרי נפגם הכל. משא"כ לטעם א' חיישי' שע"י כ"ר לא נתפשט הטעם בכל הכלי כו'. וכן נפ"מ אם בישלו בו אח"כ ע"י עירוי דלטעם ב' יש לאסור משא"כ לטעם א'. ולכן נ' טעם ב' ודאי אמת דהא בש"ע סי' קכ"ב ה' משמע דע"י עירוי אסור. ומ"מ י"ל גם טעם א' אמת. אך הכו"פ סי' צ"ה סק"ד שתמה על מה שחייבה רחמנא ליבון דיגעיל השפוד במי אפר ויפגום הטעם ואח"כ יכול לצלות בו כי אף דיצא הטעם הבלוע הא הוא פגום מעיקרא עכ"ל. צ"ל דס"ל דע"י הגעלה מבליע בעומק כמו ע"י האור. דאל"כ אין מקום לקושייתו כלל שהרי לא נפגם כל הבלוע ע"י הגעלה וכשיצלו בו ע"י האור יצא הטעם מעומק מה שלא הגיעו האפר כו'. וזהו תשובת החוות דעת שם ססי' צ"ה שכ' ואין זה כלום כו'. אך הנה כ"ז אם אחר הגעלה נשתמשו בו ע"י האור. אבל אם אחר הגעלה דאפר נשתמשו בו רק בבישול י"ל דודאי אין לחוש לכ"ע. אע"ג דכ' הפוסקים דחיישי' שמא יפלוט יותר בחמין שניים. אין ר"ל לחוש שיפלטו מעומק הקדירה יותר ממים ראשונים. כי י"ל מקום שמ"ר אין מגיעי' גם שניים אין מגיעי'. דאל"כ איך סמכינן אהגעלה ניחוש שראשוני' הגיעו לעומק יותר. אלא הפי' שיפלטו יותר מדופיו שלא פלט ע"י המ"ר במקום שהגיעו ג"כ. דדמי לכ"ח שאינו יוצא מידי דופיו כו'. אבל לומר שחמין שניי' מגיעי' ופולטי' מעומק יותר י"ל דל"ח. וראי' מהגעלה כנ"ל. וא"כ כאן שנפגם ע"י מים ראשונים ואפר אין לחוש. אך בחוות דעת שם ססי' הנ"ל שכ' וכר"ו תירץ דיכול להגעיל ב"פ כו' ואין זה כלום כו' ע"ש וס"ל דחיישי' שיפלטו מעומ' יותר וגדולה מזאת ס"ל דאפילו בכלי שתשמישו בכ"ר שייך לומר כן לחוש דמ"ר שעם אפר לא נכנסו בעומק כ"כ כמו מים שניים כו'. וזה תמוה. וצ"ל דס"ל המים לא נעשו לפגם רק האפר כו' ואימר לא בלע מהאפר כו' אע"פ שהמים הגיעו בעומק כו':