ז

ועיין בגמ' ר"פ הכותב ובמרדכי שם ובאה"ע ססי' ס"ט וסי' צ"ב סעי' א' בהג"ה ובחמ"ח שם סק"ד. והנה ממש"ש הר"ן וכדרב כהנא וכו' לאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ולא באה ברשותו שיוכל להקנותה עכ"ל. וכן פרש"י שם ר"פ הכותב ד"ה ממקום אחר שאינה ירושת אבותיו. וכ"כ רשב"ם בפרק חזקת (דמ"ט ע"ב). הרי מבואר דבירושת אבותיו לא מהני סילוק. אע"פ שהוא דשלב"ל שלכן אינו יכול ג"כ להקנותה במכר או במתנה. וכדאיתא בח"מ רסי' רי"א דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך ה"ז כמוכר דשלב"ל והוא תלמוד ערוך פ"ק דב"מ (ד' ט"ז). ואעפ"כ לא מהני ג"כ סילוק כיון שראוי ליורשו הרי הוא לענין זה כאילו זכה בה כו'. וכ"ש לענין פירות דקל שהדקל שלו ממש דאע"ג שהפירות לא באו לעולם ואינו יכול להקנותם במכר מ"מ עבידי דאתו יותר מירושת אביו ולכן לא מהני בהו סילוק. (ומ"ש במרדכי שם ר"פ הכותב בשם מהר"מ דאילו לשון טוב כו' והוא מהתוס' שם ד"ה וכדרב כהנא. וברפ"ח דגיטין ד"ה והתניא. ובפרק חזקת (דמ"ט ע"א) ד"ה בכתב. וד"ה וכדרב כהנא. אפשר דר"ל ע"י קנין וכשכבר באה לידו לגמרי דאז מהני קנין לאפוקי ירושת אביו די"ל דמודו דלא מהני אפילו לשון טוב. וכן משמע ברור מהירושלמי שהביא ר"ח ברא"ש ור"ן שם לענין ירושת אשתו דפי' הרמב"ן משום שאינו יכול להסתלק מירושת אשתו אחר שנשאה והרי התם הסילוק בלשון טוב ואפ"ה לא מהני עד שיחייב א"ע להחזיר הירושה ע"ש בהר"ן. וגם להריא"ז בש"ג שם ד"ה המתנה שיכול לומר אי אפשי כו' הנה פי' דדוקא בירושת אשתו שדומה לנחלה הבאה ממקום אחר משא"כ בירושה דממילא ע"ש וגם בירושת אשתו הצריך זיכוי או קנין כו'. וזה צ"ע איך שייך קנין. גם באידך תשו' מהר"מ שבמרדכי שם צ"ע ועיין בתשו' חו"י סי' נ"א דהר"ן חולק עליה ועיין בקצה"ח ססי' ר"ט ועיין במל"מ פכ"ג מה"א ועי' בתשו' ב"ח סי' קכ"ד הביאו בפמ"ג במשבצות סק"ו במק"ח ססי' ת"ן. ועיין בית מאיר סי' צ"ב ובהפלאה שם סק"ה ובש"ע סי' צ' ססעי' י"ז ועיין בהגמי"י פכ"ג מה"א אות ב' פסק מכאן מורי כו' והיינו מדין דמהני סילוק לפירות וקשה דהא כ' המגיד שם ה"ז דבנשואה דוקא ע"י קנין ומהר"מ מיירי בנשאת וא"כ איך מביא ראיה מארוסה. גם מ"ש המק"ח היינו דוקא כגון בבעל כו' הנה מהר"ם מיירי באשה ובנשואה. וצ"ל דדוקא לגבין דידי' אמרינן דנשואה א"י לסלק עצמו דידו כידה או עדיף מידה משא"כ לגבי סילוק דידה לא אמרינן כן. ול"ד להא דאמרי' ס"פ מי שהי' נשוי (דצ"ה א') וכי כתבה ליה כו' דהתם דוקא בקרקע שכר קנה ומשועבד לה משא"כ הכא שעדיין לא קנה. וכמ"ש התוספות שם ד"ה וכי כתבה וא"ת כו' ואומר אני כו' והכא כיון שעדיין לא קנה הבית א"כ אינה יכולה לטרוף דהמעות שקונה בהן הקרקע הרי הן מטלטלין דאין אשה טורפת אותן לכך דומה לדין ארוסה דא"צ קנין. וכ"ז רק הערות וצ"ע). ונחזור לענינינו לישוב דעת הראב"ד שברשב"א ובי"ד סי' רצ"ד סט"ו דס"ל כמ"ש בתשו' הרשב"א שבב"י בח"מ סי' רנ"ג סל"ז דכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופה של קרקע קנו מידו כו' וכ"ד רש"י ר"פ הכותב (דפ"ג סע"א). ומיירי ע"י קנין. ועוי"ל דאם הישראל הוציא המעות קודם שגדלו פירות דערלה שרי כמו בענין אתנן דאיתא פב"ת דע"ז אם נתן לה והקריבתו ואח"כ בא עליה אין זה אתנן. מיהו אם המעות בעין עד שגדלו פירות הערלה י"ל חל עליהם האיסור אא"כ קנו מידו של ישראל וכנ"ל. וא"כ בנ"ד אם היה מקבל המעות מהא"י קודה"פ והי' מוציאם י"ל דשרי. אבל כשהמעות קיימים לא שייך כאן. ועין בהר"ן פב"ת דע"ז ר"פ בד"ה ומדאמרינן יאות הן עבדין דקדקו רבותינו הצרפתים כו'. והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן לה דאתננה מותר. והרמב"ן ז"ל השיב כו' ע"ש דלהרמב"ן אסור אם היי"ש קיים. הגם שיש לחלק גם להרמב"ן דהתם שאני שבשעת המכירה כשמכר הישראל היה המכר אסור בהנאה בכה"ג י"ל הוא דס"ל דאף שכבר קנהו כיון שהמכירה היה באיסור כל שישנו בעולם דמיו אסורים. אבל הכא שבשעת המכר להא"י הרי היי"ש אז מותר באכילה ובהנאה. רק שהא"י ימכרנו בזמן אסור בכה"ג י"ל לא יחלוק הרמב"ן על התוספות שם (דס"ב ע"ב) סד"ה יאות הן עבדין. מ"מ אין זה מוכרח כלל. היוצא מזה שעיקר ההיתר רק מחמת טעם הראשון דלעיל סעי' ו' דכקנייתו כך מכירתו. ולכן צ"ל שיהי' מכירה זו בטוב כנימוס:

[מה שנמצא מהדו"ב מן ועוי"ל לעיל] קיצור. ר"ן ר"פ הכותב בירושת אבותיו לא מהני סילוק. וכ"ש לענין פירות ערלה שלו. שלב"ל. וא"כ הדין דש"ע י"ד סי' רצ"ד סט"ו צ"ל דמיירי ע"י קנין. וא"כ עד"ז י"ל כאן שיקנה לו ע"י קנין טוב. והיינו שיהי' ע"ד כקנייתו כך מכירתו:

ועוד י"ל כיון שעצם היי"ש כבר קנה הא"י בודאי קודם זמן איסורו דהא הוא בעין ובא לעולם. וא"כ מה שעוד משלם לו עבור מה שמוכר יי"ש זה בפסח. אינו איסור כיון שאז כשמוכר אין היי"ש של הישראל. וה"ל כמו גבי אתנן כשבא עליה ואח"כ נתן לה דאתננה מותר. פב"ת דע"ז (דס"ב). וע"ש בפרש"י בד"ה יאות אינון עבדין. במ"ש כיון דההיא שעתא לא היו הנך בעין ולא איחלופי הני בהני כו' ובתוספות שם סד"ה יאות כיון שמשכה אצלו קודם שיתן הדמים כו' לא היתה ברשותו בשעת פריעת המעות. א"כ ה"נ אף אם נאמר דששה רובל עבור כל הין הם דמי איסור. מ"מ כיון שלא נעשו דמי איסור רק בפסח. שאז חמץ אסור בהנאה. והוא כבר קנה היי"ש מע"פ בזמן ההיתר. א"כ הדמין מותרין. אך הרמב"ן חלק שם על התוספות כהובא בהר"ן שם בד"ה ומדאמרינן יאות הן עבדין כו' דקדקו רבותינו הצרפתים כו' והרמב"ן ז"ל השיב כו' ע"ש. מ"מ לפי דבריו ג"כ יש לחלק דהתם שאני שבשעת המכירה כשמכר הישראל לא"י היה המכר אסור בהנאה. ע"כ ס"ל דאף שכבר קנהו הא"י מ"מ כיון שהמכר ישנו בעולם דמיו אסורין. אבל לא כן הכא שבשעת מכר היי"ש הוא מותר גם באכילה ושתייה וכ"ש בהנאה. וגם חוק האטקו"פ מכר לו אז. רק שהוא על זמן האסור. וי"ל זה החוק לא גרע מחמץ בעין דמותר למוכרו בזמן היתרו. ואפילו תימא דלא דמי לחמץ בעין. כמ"ש הט"ז. מ"מ בכה"ג י"ל לא יחלוק הרמב"ן על התוספות כ"כ. דכיון דעיקר הדבר שהוא היי"ש נקנה לו לגמרי בזמן ההיתר. אין דמיו נאסרין. כיון להתוספות אף דמי איסור גמור מותרין בכה"ג כו' כנ"ל:

[עוד נמצא בכי"ק ושייך לסעי' ב'] בהגמי"י רפ"ו מהל' שבת הביא התוספתא ישראל וא"י שהיו בספינה והיה לו חמץ אומר להא"י עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים שמא אצטרך אחר הפסח ואקנה ממך ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ועל אותה ברייתא הייתי תמיה דפסקינן בפ"ק דקדושין ובכולהו קני ה"נ אמאי לא יתן לא"י במתנה ע"מ להחזיר ושמא משום חומרא דפסח עכ"ל ויש להקשות על תירוצו דהא קי"ל דאף לענין גט מהני מתנה עמ"ל באומר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר בגמ' פרק המביא תניין (דף כ' ע"ב) ובטוש"ע אה"ע סי' קמ"ג ס"ח וכ"פ ביש"ש שם ססי' כ"ד ואיך יחמירו בענין לאו דבל יראה יותר מבאיסור אשת איש. זה תמוה. ולכן צריך לתרץ בשני אופנים האחד דבנתינה לא"י ע"מ להחזיר דוקא הוא דלא מהני בחמץ משום דהא"י אינו מחשיב זה לנתינה כלל דוגמת מ"ש בגמ' בגיטין (ד' כ"ג ע"א) א"י אדעתא דנפשיה קעביד. הב' י"ל דפי' ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה היינו שנותנו במתנה סתם ומכוין ע"מ שיחזירהו לו דזה גרע מאומר בפי' מתנה ע"מ להחזיר כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' ח' ובט"ז שם סק"ו ובש"ך שם סק"ו: