ו

ולכן צ"ל ההיתר דכשמשכיר חוק הנתינה של איזה שבועות ה"ל כמוכר לגמרי חוק זה על זמן הנ"ל. ונסתלק הישראל מחוק זה קודה"פ וקנהו הא"י. ולא דמי למשכיר ביתו משום דשכירות לא קניא דגוף הבית שייך לישראל גם בימי הפסח משא"כ הכא וכמ"ש המ"א ססי' רמ"ד סס"ק י"ח לענין מכירת מכס ומטבע. וביאר זה אאזמו"ר נ"ע שם סט"ו שאינו דומה למרחץ שאסור להשכירו לשבת כו' לפי שהמרחץ גופו קנוי לו אף ביום השבת כו'. משא"כ במכס וכיוצא בו שכשהשכירו לא"י ליום השבת הרי מכרו לו לגמרי ליום זה ואין כאן שכר שבת כלל. אך הט"ז ססי' ת"ן כ' שיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדשלב"ל וכו'. ותו דהא המכירה לא חלה עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה. הנה הטענה השנייה אינו שייך כאן שהרי היי"ש שמוכר לו הוא בעין וישנו תחת ידו וא"כ קנה היי"ש בודאי. והמכירה של היי"ש חלה מעכשיו ממש אף שהענין שימכרנה הא"י בפסח. וא"כ יש חשש כנ"ל סעי' ה' וע"ז אנו משיבים דמכר לו החוק הקאנטאר לשבוע. ובמ"א ססי' ת"ן משמע בהדיא דגם בכה"ג שייך מכירה כמ"ש רק שוכר חק המגיע כו' יש למוכרו כו'. וראיתי בחמד משה שם סק"ג שכתב הטעם שיכול למכור זכות זה לאחר דכמו שקנה הוא עצמו אף שהוא דשלב"ל כך זכות זה מוכר לו מיד מעכשיו עכ"ל. וזהו כעין מ"ש במשנה ביבמות ר"פ חרש כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. וכן הוא לענין מקח וממכר כדאיתא בגיטין (דף נ"ט) ובפ"ב דכתובות (ד"כ ע"א) אבל לית ליה חזקה דאבהתיה כו' ופרש"י כקנייתו כך מכירתו כו'. אבל מ"ש עוד הח"מ דכה"ג איתא בש"ע י"ד סי' רצ"ד סט"ו. אינו דומה דהנה מקור הדין שם הוא מתשו' הרשב"א סי' אלף קכ"א ושם כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דמותר למכור פירות ערלה שלא באו לעולם דאינו מוכר אלא מקום עצים ועצי ערלה שרו בהנאה עכ"ל ועיין בתוספות פרק חזקת (דל"ו ע"א). א"כ י"ל התם דוקא שהעצים הן שלו שייך לומר דמוכר מקום עצים לפירותיהן דקנה כמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ד וכ"כ הא"ר כאן דיוכל למכור היורה למדות. אבל במכירת חוק הנתינה מהיי"ש הרי החוכר אין לו שום דבר שיש בו ממש שיתכן שמוכר זה לפירותיו. מיהו לכאורה צ"ל דטעמיה דהראב"ד אינו משום דהמכירה חלה מעכשיו על מקום עצים דא"כ העיקר חסר מהספר דהל"ל והוא שיאמר שמקנה לו מקום עצים לפירותיהן. משא"כ כשמקנה לו הפירות מוכרח בגמרא פ"ט דב"ב (דקמ"ח ע"ב) דלא מפרשינן דמכר הדקל לפירותיו כ"א הפירות לבד ולא קנה וכ"מ בטוש"ע סי' ר"ט ס"ד. לכן נראה דמ"ש דאינו מוכר אלא מקום עצים הו' היינו לומר דאין איסור מה"ט אף אם נאמר דמכר מקום עצים. אבל לא שההיתר נמשך מחמת זה אלא דאע"פ שמכר הפירות לבד שרי ואע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אחר שבאו לעולם וקנה אין הענין שאז הוא קונה מהישראל כי הישראל כבר נסתלק מהן מעת המכירה אף שא"י עדיין לא קנה אותם מ"מ הישראל נסתלק מהן מעת המכירה ולכן כשבאו לעולם והא"י קונה אותן אינו קונה מהישראל כ"א מההפקר. ואשכחן כה"ג בגמרא פרק חזקת (דנ"ד ב') עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. אלמא דאע"ג שהלוקח לא קנה עדיין עכ"ז מהני הקנין לענין שהמוכר נסתלק ממנו לגמרי. וכן מצאתי בפמ"ג במשבצות סי' ת"ן סק"ו דכתב סברא זו דאף דאין אדם מוכר דשלב"ל מ"מ יכול לסלק את עצמו ממנו כו'. מיהו באמת לא דמי להא דפרק חזקת דהתם ה"ט דלגבי העובד כוכבים הוי מכירה גמורה כדפרשב"ם שם משום שכל קנינו אינו אלא בכסף וגם לפר"ת שם משום דמצינו בעובד כוכבים קניית כסף בעפרון כו' ע"כ שפיר אסתלק ליה. ואע"ג דהישראל לא קנה עדיין ה"ז כהפקר. משא"כ גבי מוכר דשלב"ל כיון דקי"ל דלא שייך בזה מכירה א"כ לא נסתלק כלל המוכר מזה ע"י מכירה זו דלגבי דידיה נמי לאו מכירה היא. וכ"מ בהדיא פא"נ (דס"ו ע"ב) דהא דאי שמיט ואכיל הלוקח לא מפקינן מיניה אינו אלא משום מחילה. ולא משום דהמוכר כבר נסתלק מזה. ומחילה זו אינה ענין לסילוק ע"ש דאל"כ אינו שייך למחילה בטעות כו' אלא דזוכה מעצמו מההפקר כהא דפרק חזקת הנ"ל. א"ו כיון דדבר שלב"ל אין נתפס במכירה א"כ אח"כ כשבא לעולם זכה בהן המוכר שהרי גדלו בשדה ודקלים שלו:

קיצור. כשמוכר לו הקאנטאר על שבוע א' נסתלק לגמרי ומ"ש הט"ז שיש תיוהא בזה. טענה ב' ודאי לא שייכא דהא כאן מוכר לו חמץ בעין מעכשיו. ועל הטענה הא' י"ל כמ"ש הח"מ דכקנייתו הקאנטאר ע"פ קאנטראקט כן מכירתו. מ"ש הח"מ שזהו כמו הדין שבי"ד סי' רצ"ד סט"ו. לכאורה י"ל שם הטעם ע"ד מ"ש בש"ע ח"מ סי' ר"ט ס"ד. מיהו זה אינו. ולכאורה י"ל דהטעם כעין מ"ש בגמ' פרק חזקת (דנ"ד ע"ב). מיהו באמת לא דמי. וכ"מ בפא"נ (דס"ו ע"ב):