ה

ומ"מ יש לדחות דדוקא הדמים שלוקחים עבור עצם היי"ש נק' הנאה הבאה מהאיסור כדרך הנאתו אבל אלו הדמים הנוספים על המקח זהו רק ענין מס וחוק נתינה שנותנים להממשלה משתיית כל הין יי"ש. א"כ אין זה דמי האיסור ממש. רק ג"כ כמו גרמא שהדבר האסור של הא"י הוא היי"ש שכבר נקנה לו קודה"פ הנה הוא גורם הנאה להיהודי שכל לוקח מהא"י מוכרח לשלם מס וחוק הקצוב ואין זה תשלומין של היי"ש כלל. וא"כ י"ל דהאיסור הוא רק גורם לבד להנאה זו מאחר שאין זה דמי היי"ש ממש כ"א רק עבור שמניח למכור יי"ש זה בעיר זו ששייך פרנסה זו לו. עבור זה לבד מקבל דמים הנוספים הנ"ל. א"כ מה לי כשמקבל מעות עבור חמץ הנאפה בתנור שלו או שמקבל עבור שמוכרים יי"ש בעיר המוחכרת לו. ויש לדמות זה ההפרש ע"ד שמצינו בתורה הפרש בין תשלומי קרן לתשלומי כפל. דיש חילוק ביניהם לכמה דברים. או יותר יש לדמות ההפרש בין דמי היי"ש שהן ממון שלוקחים עבור היי"ש ממש ובין חוקי הנתינה והמס מהיי"ש. שהיי"ש אינו אלא גורם לממון זה וקי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. דהוא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בפרק מרובה (דע"ד ב') וקי"ל כרבנן. וא"כ כמו שאע"פ שהדבר גורם לממון עכ"ז אינו נידון כממון כלל כמ"כ הדמים הבאים מחמת מכירת היי"ש כיון שאינן דמי היי"ש ממש אין היי"ש חשוב ממון שלהן ע"ד מה לי הן מה לי דמיהן או מה לי דמיהן מה לי הן שבפרק איזהו נשך (דס"ג). כי אם הוא רק גורם להן שיבואו. ולכן אינן נידונין כדמי היי"ש ממש שהן חילופיו. כ"א שהן באין בגרמא שלו וה"ל כדמים שמקבל בעל התנור עבור אפיית החמץ בתנור שלו כנ"ל. ומ"מ נראה דאין לחלק דהא כל הנאה אסורה מדאורייתא מחמץ בפסח ואף מחמצו של א"י. אף שאינו מקבל מעות כלל עבור רק מה שנהנה מנתינה זו. והיינו משום שהיא הנאה כדרך הנאתן כמ"ש המל"מ דלעיל דאף שעומד לאכילה מ"מ עומד נמי לימכר ולינתן. וא"כ ה"נ יי"ש זה עומד לימכר ושיקבלו עבורו המס והחוק הקצוב בעיר זו. וגם בכל מקום מקבלים חוק נתינה רק שבעיר זו מקבלים יותר. דהיינו כמו בכל העיירות הגדולות. ונתינה זו נכלל ממש בשם דמי היי"ש שכך מקח היי"ש בעיר זו. א"כ יי"ש זו עומדת שיקובל ממנה הנאה זו וה"ל כדרך הנאתן ואסור מדאורייתא וכמ"ש כה"ג המל"מ דלא יתכן שיהא חמור כו' מסך בשמן. וכך נאמר אנו דלא יתכן שיהא חמור נותן להא"י. ממה שמקבל לעצמו סך גדול עבור מכירת יי"ש של הא"י. וחמור טובא מדין משתכר באיסורי הנאה דאין האיסור עומד כלל לזה שיהא משתכרים ממנו כזה כ"א הוא מקרה בעלמא. וגם שהאיסור הוא סיבה רחוקה לזה. אבל הכא האיסור עומד לזה שכל יי"ש עומד לימכר ובהכרח שישולם עבורו חוק הנתינה וגם חוק הנתינה הוא ממש כעין דמים שלו שאין העולם מבדילים כלל בין זה לזה כי הכל ניתן ביחד ובמקח א' ושם דמים ע"ז. ועי' בגמרא רפ"ק דפסחים (דף ה') סע"ב שבלא"ה החמירה התורה יותר בחמץ בפסח גם בדבר הגורם לממון ע"ש לענין בל ימצא. לכן נראה ודאי שאם החוכר הי' מניח לא"י למכור יי"ש של הא"י בפסח בעיר המוחכרת של החוכר ושישלם לו כך וכך ודאי היא הנאה האסורה מדאורייתא ולא משום משתכר באיסורי הנאה לבד כ"א שנהנה מחמץ של א"י שיש הבדל גדול ביניהם כנ"ל וכמ"ש הריב"ש סי' ת'. כי אם עיקר ההיתר בנד"ז הוא לפי שמכר היי"ש עם חוק הנתינה להא"י קודם הפסח. וא"כ הרי אין היהודי נהנה כלל בפסח מהחמץ של הא"י אלא כבר נהנה מזה בזמן היתרו דהיינו בשעה שמכר לו היי"ש והקאנטאר על שבוע זו שהיה מקודם הפסח. אך להיותו איסור דאורייתא ממש צריך לעיין בזה יותר שיהיה המכירה בטוב:

קיצור. שי"ל שמ"מ אין זה דמי איסור רק כמו גרמא. שזהו רק מס מכל הין. ולא עצם דמי היי"ש. וכמו תשלומי כפל או כמו דבר הגורם לממון. ומ"מ אין לחלק. כי המס והחוק עם עצם דמי היי"ש הכל ניתן ביחד במקח א' ג' רו"כ וחצי. על כן אין ההיתר רק מפני שמוכר לו הכל קודם זמן איסורו וא"כ בפסח אינו נהנה כלל מחמץ של א"י אלא כבר נהנה מזה בזמן היתרו דהיינו בערב פסח: