ג

אמנם עכ"ז טוב יותר לקיים שיוגמר בלבו שיהיה סבור וקיבל באמת שאם ירצה הא"י לקיים המקח שישאר כן ולכן טוב יותר שימכור לו במקח הנמכר בעיר. והיינו עבור שמוכר לו היי"ש שימכרנו בעיר זו כפי שהוא היה מוכר. והנה לכאורה ענין זה דומה למשכיר ביתו או תנורו לאפות בו חמץ ולפמ"ש הט"ז סי' ת"נ סק"ג לדעת קצת דעות לדבריהם ליכא כאן איסור דאף שמשתכר ונוטל מכל הין סך עצום מ"מ הרי היי"ש הוא כבר נמכר להא"י ואינו שייך להישראל רק שנוטל מהא"י סך עצום מכל הין שימכור במקום המושכר לו. והרי זה לכאורה רק כדין משכיר ביתו או תנורו הנ"ל. אמנם אנן קי"ל כמ"ש הטור בשם ה"ר שמשון ב"ר אברהם וכ"כ בהגמי"י וכ"פ בש"ע שם סעי' ד' וכן מסיק המ"א ס"ק י"א והפר"ח ססעי' זיי"ן. ובתוס' ר"פ בתרא דע"ז סד"ה השוכר שכתבו אבל בשאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן מסתברא דלא קנסו עכ"ל. מבואר דלא קנסו שיהי' שכרו אסור גם דיעבד אבל עכ"פ אסור לכתחלה להשתכר גם בשאר איסורי הנאה. וכדבריהם כתב הר"ן שם סד"ה וגרסינן בירושלמי עלה דמתניתין. ומה שהרשב"א בתשו' סי' קע"ז מחלק בין שכר שהישראל עצמו יושב ומשמר דההיא אסור גם בשאר איסורי הנאה ובין שכר ביתו ובהמתו בשאר איסורי הנאה דשרי. צ"ע הא בפ' בתרא דע"ז ובי"ד סי' קל"ג מוכח דשוין הן:

ומ"ש הב"י ססי' ת"ן בשם האגור דקודם הפסח שרי להשכיר וכ"כ הט"ז סק"ה והמ"א סק"ו. והב"ח ססי' והפר"ח סק"ה ס"ל דאין היתר אלא שלשים יום לפני הפסח. ולכאורה יש להקשות על היתר דהבלעה מהא דתניא פ' בתרא דע"ז (דס"ה ע"א) השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חבית במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי"נ ביניהן שכרו אסור דהיינו כל המאה פרוטות וכמ"ש בי"ד סי' קל"ג ס"ג ואפילו בסתם יינם הדין כן. הרי דהבלעה לא מהני בשכר דאיסורי הנאה. ואף דיי"נ חמיר משאר איסורי הנאה היינו רק לענין לאסור השכר בדיעבד אבל לכתחלה י"ל גם בשאר איסורי הנאה אסור להשתכר כה"ג ע"י הבלעה. ולכאורה יש לדחות דאין משם ראיה דזהו אינו הבלעה כמ"ש בד"מ סי' ש"ו בשם הר"ן פ' אע"פ וכ"כ בבד"ה בשם ש"ל וכ"פ המ"א שם סק"ז ואאזמו"ר ס"ט. אך לא דמי דהתם הטעם כדפי' הר"ן שאם יתפייס היום כו' משא"כ הכא הוא להפך כדפרש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו כו'. ועוד דהרמב"ן וסייעתו ס"ל דלא מהני אפילו הולכת הנאה דפרוטה א' לים המלח משום דכולא חדא קבלנות היא וכמ"ש בטור וב"י סי' קל"ג ובש"ך שם סק"ו. א"כ איך נאמר דבשאר איסורי הנאה מהני הבלעה להתיר לכתחלה גם שכר האיסור. כ"ש היכא דרובא ככולא שכר איסור הנאה כגון שמשכיר לו שני ימים לפני פסח וכה"ג. ול"ד לשכר שבת דשרי ע"י הבלעה כדאיתא פרק הזהב (דנ"ח ע"א) משום דהאיסור ליקח שכר שבת פרש"י בכתובות (דס"ד סע"א) גזירה משום מקח וממכר. או גזירת שכירות בשבת שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יכתוב וכמ"ש אאזמו"ר סי' ש"ו סי"א. ולכן בהבלעה לא גזרינן. וגם זה לא כל הבלעה שרי עתוס' דכתובות שם (דס"ד ב') ובש"ע אאזמו"ר סי' ש"ו ס"ט. אבל הכא גבי להשתכר באיסור הנאה מאי מהני ליה הבלעה. דאף שי"ל דלהשתכר אינו הנאה האסורה מדאורייתא כמ"ש הריב"ש בתשו' ססי' ת' הובא ב"י ססי' ת"ן וז"ל ולמ"ד אסור (ר"ל דחמצו של אינו יהודי אסור בהנאה בפסח מן התורה) לא קשיא ליה מדתניא משכיר (ר"ל מה שהתוספתא מתיר להשכיר חמורו להביא עליו חמץ הובאה בטור) משום דהתם אינו נהנה בגוף האיסור עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה עכ"ל. וכ"ה לשון הרמב"ן שבר"ן ר"פ בתרא דע"ז שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה אע"פ שאינה דמים לו עכ"ל. ומש"ש הרמב"ן שאינו כן היינו שאינו אסור מדאורייתא דיעבד. מ"מ כיון דמדרבנן קי"ל דאסירא י"ל דלא מהני ליה הבלעה כלל. ובאמת בדברי האגור שהביא ב"י ססי' ת"ן אין מוכרח דמיירי במפרש להשכיר בו חמץ רק שיודע הישראל שישים בו חמץ בפסח ובכה"ג הוא שהתיר להשכיר קודם הפסח להב"ח והפר"ח שלשים יום ולהט"ז ומ"א קודם ע"פ. אבל בשוכרו רק לשום בו חמץ אין מוכרח ממנו להתיר. מיהו מצינו פ"ג דסוכה (דל"ט א') גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' בגמ' שם מבליע לו דמי אתרוג בלולב וע"ש בתוספות ד"ה ליתיב דע"י הבלעה מוכר שלו ושל חבירו:

נתבאר דעכ"ז טוב יותר למכור כפי השער האמיתי כדי שיהיה סבור וקיבל באמת. ולכאורה האיסור בזה כדין נוטל שכר עבור תנורו לאפות בו חמץ שהתירו הב"י והאחרונים כשמשכיר קודם ערב פסח ויש לכאורה קושיא ע"ז ממ"ש בגמ' הובא בטור וב"י בי"ד סי' קל"ג ס"ג ובש"ך סק"ו ויש להפך קצת ראיה להקל ממ"ש בסוכה (ל"ט א') מבליע לו כו':