א

סימן מט

איך להתנהג במכירת יי"ש של קאנטאר בערב פסח להפקיע איסור הנאה מהחמץ. כי השער והמקח שבאטקו"פ הוא עד"מ ג' רו"כ וחצי רו"כ והמקח יי"ש חוץ לעיר הוא א' רו"כ וחצי. והוא אינו משכיר להא"י הלוקח גם האטקו"פ על שבוע זו שישלם הראטע שזהו מן הנמנע וא"כ למכור לו כפי שער שחו"ל הוא הפסד עצום. ואם למכור כמקח שבעיר הרי נהנה מן החמץ ואף שמוכר לו בערב הפסח יש לעיין אם שרי:

הנה אם הישראל רוצה למכור במקח שמוכרים חוץ לעיר משום שמכיר את האינו יהודי הקונה שיחזיר לו בשלמות אחר הפסח כל המעות שיקח הוא עבור היי"ש בעיר זו אף שהמקח בעיר זו יותר מכפליים מהמקח שחוץ לעיר. ואין ספק וחשש להישראל בזה נראה דשרי כמבואר בתה"ד סי' ק"כ או שימכרם לו במכירה גמורה בדבר מועט וראיה מפ"ב דגיטין (ד"כ סע"ב) דפריך והא בעינן ספר מקנה וליכא ופרש"י ע"כ אפי' בדבר שאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אלא יחזירנו לו בודאי אקרי שפיר מתנה ואסיק התם דאפילו אשה ידעה לאקנויי בכה"ג ולא אמרינן דלא מכוונה אלא לשאלה בעלמא עכ"ל. והובא להלכה בב"י וש"ע סי' תמ"ח ס"ג. אך יש לדקדק בזה כי הנה התה"ד שם כתב ואין לחלק דשאני התם לגבי גט דמהני ביה מתנה ע"מ להחזיר (הג"ה כמבואר בגמרא בגיטין פרק המביא תניין (דף כ' ע"ב) ובהרא"ש שם סי' י"ט ובטוש"ע סי' קמ"ג ס"ח ועיין בתוספות שם סד"ה על מנת גבי אא"כ החזירתו. ובגמרא פמש"א (דף ע"ה ע"ב) רב אשי אמר ובפרש"י שם ד"ה רב אשי וד"ה רבי היא עכ"ה). מהני נמי מתנה כה"ג. אבל לגבי חמץ דלא מהני ביה מתנה ע"מ להחזיר כו' חומרא יתירא לגבי חמץ כו'. (הג"ה. עיין מזה בהגמי"י פ"ו מהל' שבת אות ב' עכ"ה). וא"כ די בחומרא זו לענין חמץ ולא להוסיף עליה עכ"ל. וכן משמע לכאורה בחידושי הריטב"א בגיטין שם דדומה ממש למתנה ע"מ להחזיר דז"ל או דילמא הכא לא ידעה לאקנויי פי' בכי הא שהיא מקנה ע"מ להחזירו דבמה שיש לו להחזיר לא גמרה איהי לאקנויי ליה עכ"ל. וא"כ לפמ"ש הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דהא דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני בחמץ אינו כמ"ש בתה"ד דלא הוי אלא חומרא בעלמא אלא מעיקר הדין אסור כמ"ש בכנה"ג בשם הרדב"ז. א"כ לפ"ז יש לפקפק ג"כ בדינו דהתה"ד הנ"ל דלא הקיל רק משום דס"ל דמעמ"ל חומרא יתירא היא כו' והבו דלא להוסיף כו' משא"כ להרדב"ז והפר"ח. ויש לתמוה על הפר"ח עצמו דא"כ אמאי לא חלק ג"כ על דינו דהש"ע שם דלכאורה הא בהא תליא. וצ"ל דס"ל דבאמת נדון דהתה"ד וש"ע לא דמי למעמ"ל וכמ"ש אאזמו"ר סי' תמ"ח ס"ו שאם לא היה הא"י רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו. משא"כ במעמ"ל. וצ"ע ממ"ש הטוש"ע סי' תרנ"ח ס"ה נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי כו' ואם לא החזירו לא יצא. והוא מדברי בעל העיטור והרא"ש שם פ"ד דסוכה סי' כ"ט דהא רבן גמליאל נתן במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר כו' וכ"כ בחידושי הריטב"א שם מהא שמעינן שהנותן לחבירו ביו"ט סתם ע"מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אע"פ שלא פירש שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו כו' וכ"כ הר"ן שם בשם ויש שלמדו מכאן כו' וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שאין מכאן ראיה מכרחת עכ"ל. ויש לחלק דהתם שאני דאומדנא דמוכח הוא ואע"פ שר"ג נתנו לאחר שיצא בו וא"כ א"צ לו רק לימים שאחר יום ראשון ואז יוצאים גם בשאול מ"מ מסתמא אין אדם מתערטל ממצותו כו'. ועוד שמא לא ישאילנו כי יצטרך לנסוע למקום אחר. אבל בנדון זה לא שייך לומר כ"כ אומדנא דמוכח אע"ג דמוכח טובא שאינו מוכר או נותן רק משום איסור חמץ עדיין י"ל שמא מתוך כך מוכר או נותן לגמרי. וכמו דאיתא גבי שטר מברחת בפ"ח דכתובות (דע"ט א') הא בכולה הא במקצתה הרי דבשיירה קצת שלא הבריח לא אמרינן דהוי אומדנא דמוכח לבטל המתנה כו'. ואע"פ שבאמת מוכח דלהבריח נתכוונה משום דבעיא לאנסובי לגברא. הוי דברים שבלב. רק בכולהו נכסי הוא דלא חשבינן לדברים שבלב כמ"ש בתוספות שם (דע"ח סע"ב). ולפרש"י שם אפי' איכא גילוי דעת שלהבריח נתכוונה לא בטלה המתנה כשאינה בכולה. מיהו התוס' והרא"ש והר"ן חולקים על פירושו וכ' הר"ן שם דכל שאמרה בשעת מתנה משום דבעיא לאנסובי יהיבנא אע"פ שלא אמרה שאינה נותנת אלא להבריח נק' גילויא דעתא. א"כ לכאורה כה"ג גבי חמץ כשגילה דעתו שנותן משום איסור חמץ י"ל דאפילו במקצת נכסים בטל המתנה. מיהו זה אינו דהר"ן לא נתכוון אלא דבגילוי דעת כזה ליכא למ"ד בגמ' שבכולהו נכסים לא תתבטל המתנה. אבל מ"ש הרא"ש שם סי' ב' דא"כ אפילו במקצתן נמי כיון דאיכא תנאי. זה ודאי אינו אא"כ פירשה בהדיא שאין מתנתה מתנה אלא כדי להבריח. גם ברש"י ותוספות פ"ב דגיטין (ד"כ ע"ב) שהביא התה"ד ובהר"ן שם לא משמע שהקנאה הנ"ל יהי' לה דין מתנה ע"מ להחזיר ממש רק שיודעת שעתיד לחזור וליתנו לה מיהו י"ל דהתם הוי אומדנא עם גילוי דעת גמור. ועוד דהנה מ"ש הכנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"מ. הנה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ק"מ לא מצאתי כלל מזה ולא בשאר החלקים רק בח"א סי' ר"מ מבואר בהדיא דמסכים להתה"ד דמתנה עמ"ל דלא מהני הוא רק משום חומרא דחמץ. ולא כמ"ש הכנה"ג בשמו ושוב מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ג מבואר כל מ"ש הכנה"ג בשמו ודקדק כן ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ ה"ז ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן כו'. אבל המ"א סי' תמ"ח סק"ז פי' דברי הרמב"ם בענין אחר. גם בעיקר הטעם שנתן הפר"ח על דברי הכנה"ג בשם הרדב"ז משום דהוי תנאי שאין בידו לקיימו כו' אם אמנם שיש ראי' ע"ז מסוגיא דפרק המגרש (דפ"ד ע"א) שאסור לסמוך על תנאי כזה כמש"ש לאחר תצא דבעינן לקיומא לתנאיה. מ"מ שם גופיה מוכח דאם נתקיים התנאי בניה מהראשון כשרים אע"פ שנבעלה לו בעוד שלא נתקיים התנאי שאין בידה לקיימו. וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' קמ"ג סט"ו בהג"ה. ודכוותה הכא אם נתקיים התנאי שהחזיר לו האינו יהודי את החמץ אינו עובר למפרע על בל יראה ובל ימצא (הג"ה אחר זמן. ועיין בהה"מ פ"ח מה"ג דין י"ג דלא פליג הרמב"ם שם על הראב"ד והרשב"א רק משום דס"ל דעל מנת שתנשא לפלוני היינו בתחלה משמע הא לאו הכי מודה הרמב"ם דאם נשאת לפלוני אח"כ בניה מהראשון כשרים. וא"כ הכא גבי חמץ דלא שייך כלל ענין ההוא א"כ כשהחזיר לו החמץ הוי מתנה גמורה למפרע והי' של הא"י כל ימי הפסח):

קיצור. (לפ"ד הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דמעמ"ל לא מהני בחמץ מדינא קשה מדוע הסכים לדינו דתה"ד סי' ק"כ שבש"ע שם. דמשמע קצת בתה"ד דהא בהא תליא. וי"ל דבאמת לא דמי זה לזה. ול"ד למ"ש בטוש"ע סי' תרנ"ח ס"ה כאילו אמר לו כו' דהתם הוי אומדנא דמוכח משא"כ הכא לא גרע משטר מברחת במקצתה דאין האומדנא מבטל המתנה. גם בעיקר טעמו דהפר"ח יש להשיב מגיטין (פ"ד א') דבעינן לקיומיה לתנאי משמע דאם נתקיים התנאי אין איסור למפרע):