א

סימן מז

הנה מ"ש כת"ר בשם המק"ח ססי' תל"ו והח"א כלל קי"ח סי"ח. הנה בדבריהם משמע דלא משום חשש שכחה לבד שמא לא ימכור החמץ והחדר לא"י נגעו בה כ"א משום דחל חיוב הבדיקה מעתה אור לי"ד קודם שישכור למחר וס"ל דאף שדעתו ודאי להשכיר לא"י זה מפקיע ופוטר חיוב הבדיקה. כ"א כת"ר הוסיף מדילי' מחשש שכחה כדאמרי' גבי ביטול דילמא פשע כו' וכן גבי בדיקה בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם דוקא. ולפענ"ד אין בדברי המק"ח והח"א שום הכרח נגד המנהג הפשוט כי חיוב הבדיקה לא חל רק על מקומות שיהי' שלו כמ"ש לא יראה בכל גבולך לא במה שלא יהי' בגבולו כ"א של אחרים ואף שעכשיו עדיין הוא גבולו מ"מ כיון שלמחר לא יהי' זה גבולו הנה בתר סוף אזלינן דהיינו מה שיהי' גבולו מעת התחלת איסור חמץ זה צריך לבדוק אור לי"ד ומה שיצא מגבולו קודם התחלת איסור חמץ א"צ לבדוק אף שעדיין לא יצא מגבולו ולא [דמי] למשכיר ביתו לישראל דסוף סוף יהי' החמץ בגבול שעוברים עליו ב"י וב"י ומוכרח לבדוק ע"כ מוטל טורח זה עליו עיין רש"י. משא"כ הכא. ולכן נקט משכיר בית לחבירו דוקא ולא לא"י. וראי' לזה מחצר שלו דא"צ בדיקה מפני שהעורבים יאכלוהו אף שאין זה ודאי גמור. הרי בתר בסוף אזלי' כ"ש הכא שודאי ישכור לא"י החדר וימכור לו כל החמץ דשם. וגם כמו לאביי אף במפרש בשיירא תוך ל' יום דחל עליו להזהר בחובת פסח ולכן צריך לבער אם דעתו לחזור קודם הפסח ועכ"ז אם אין דעתו לחזור א"צ לבער עשאוהו כחמץ שנפל עליו מפולת הרי דנפקותא גדולה ממה שאין דעתו לחזור. כ"ש הכא שיהי' נפקותא ממה שדעתו למכור ולהשכיר בודאי למחר שלא יהי' חל ע"ז חיוב הבדיקה ואף דרבא פליג עלי' דאביי הנה עיקר טעמו משום דאי דעתו לחזור כו' ואע"ג דממילא פליג ג"כ באין דעתו לחזור הרי דלא נפקע חיוב הבדיקה תוך ל' משום שאין דעתו לחזור זהו משום שגם כשלא יחזור מ"מ יהי' החמץ בגבולו ורשותו ע"כ אינו נפקע כשחל חיוב הבדיקה ועכ"ז קודם ל' אינו זקוק כו'. אבל הכא דלא יהי' החמץ בגבולו כלל ודאי אין שייך חיוב בדיקה. ועי' בשו"ע סי' תמ"ה ס"ג וברמ"א סי' תל"ג ס"ו ובאחרונים ובחמד משה שם שהאריך בזה דעכ"פ בספק חמץ לכ"ע אין חשש דאתי ספק הרגיל דאכילת עורבים ומוציא מידי ספק דחיוב בדיקה א"כ אפי' תחשוב המכירה לא"י רק לספק הרגיל לבד מחשש שכחה י"ל כן. רק על ודאי חמץ יש שם דעות בפוסקים וכיון דהכא על ודאי חמץ אין חשש כי ודאי ימכרנו כ"ש שא"צ בדיקה על הספק. אמנם מה שהעיר כת"ר לחוש לשכחה יש בזה מקום לחוש לכאורה. אך באמת לא מצינו בגמ' לחוש לשכחה ופשיעה גבי ביטול אלא רק שעי"ז נקבע הביטול בשעת הבדיקה דכיון דסוף סוף צריך שיבטל ע"כ מחשש פשיעה חייבוהו לבטל בשעה קבועה. אבל בנד"ז שא"צ בדיקה כלל שיטריחוהו לבדוק מחשש שכחה מה שא"צ לטירחא זו כלל זה לא מצאנו כלל בגמ' גבי ביעור חמץ. כ"ש הכא דכיון שכבר התחיל ענין המכירה מי"ג לדבר אם הא"י א"כ זה הא"י יזכרנו להנאתו להרויח כו' ולבי תרי ל"ח לשכחה כמ"ש אאזמו"ר נ"ע ססי' תל"א ועוד דעכשיו שכולם מוכרים לבע"כ א' פשיטא דליכא חשש שכחה ועי' בשו"ע סי' ער"ה סעי' ב' ג' ובסי' רל"ב ססעי' ב' בהג"ה משום דעכשיו כו'. וכ"ש הכא דליכא חשש שכחה כבשם שהכל זריזים לבער החמץ וגם החדר ההוא לפני עיניו ורחוק שישכח על מה שעיניו רואות. ודוגמא לדבר כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם כו'. וגם רוב המוכרים להבע"כ מוכרים בי"ג והבע"כ עצמו ודאי ל"ח לשכחה דלא קונה רק ע"מ להקנות: