ד

ומעתה נבואה לחששא השנית והוא משום שכתב בשטר מכירה שמוכר לו החמץ שבחדרים המסומנים במצריהם ורשומים בשטר כח שיש לו מכל היהודים אשר בעיר והשטר כח לא מסר לא"י הקונה וגם לא קראו לפניו כלל להודיע מספר החדרים ואיזהו מקומן ומי ומי הם הבעלים המוכרים אשר הוא בא מכחם מכל זה לא דבר כלל עם הא"י הקונה רק אמר לו בסתם כל החמץ שאצל היהודים שבכל העיר אני מוכר לך וגם המקומות אני משכיר לך בעד חצי קערביל עד יום אחר הפסח כו'. ומפני זה נולדו חששות הרבה הא' דבעינן שיהי' הקנין בטוב שע"י אגב קרקע יקנה החמץ נוסף על קנין הכסף והכא אין החדרים ידועים כלל. ב' דהא"י אינו יכול לתבוע בדין מהמוכר שימסור לו את החמץ שבכל המקומות כיון שאינו מפורש בשטר כמה מקומות ויוכל להעלים ממנו כמה מקומות שירצה ולא יראה לו השטר כח עם הרשימה מהמקומות א"כ אפשר דאין זו מכירה גמורה ואנן בעינן שיהי' ק"ג. ועי' ח"י בשם תשו' חב"י. ג' כיון שהא"י לא ידע מפרטי החדרים איך יתחייב באחריות. הד' כיון שלא פירש להא"י פרטי מיני החמץ רק אמר לו בסתם כל מיני חמץ יש לפקפק אם קנה דהא כתב בספר מקור חיים (שחיבר הגאון בעל חוות דעת) סי' תמ"ח ססק"י וז"ל וכשמוכר החמץ יפרש כל מין חמץ שמוכר דאל"כ הוי כדבר שאינו מסויים דלא קנה כמבואר בח"מ סי' ר"ט אף שאומר כל חמצי לא הוי כמינו ידוע עכ"ל. וכן נהגו לכתוב רשימה מפרטי מיני החמץ והמקח מכל א' כמו יי"ש שכר קמח שפירוט אריק ליקווער כל מין בפרט והמקח ממנו. ובנד"ז שנראה שכתב רק כל מיני חמץ דרך כלל ה"ל אינו מינו ידוע דלא קנה לפ"ד המק"ח. ואף שמצד המקח י"ל דהוי פיסוק דמים אם אמר כמקח השוה שבעיר זו כמ"ש רבינו ז"ל. מ"מ יש לפקפק מצד שאין זה מינו ידוע כנ"ל. אך מלשון רז"ל בשטר המכירה נ' דלא ס"ל סברת המקור חיים שיהי' זה שייך לדין דסי' ר"ט. והנה בענין חשש א' לכאורה זהו פלוגתא דהרמב"ם ושא"פ פ"ג מהלכות זכייה ומתנה דין ה' דלהרמב"ם וה"ר יוסף הלוי כשלא סיים המקום והחדר שמכר או נתן לו אינו כלום ולא קנה וה"ה בשכירות ושאר חכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו דלא בעינן סיום כלל אלא דיד הלוקח או המקבל מתנה על התחתונה שמוכרח לקבל המקום הגרוע כדין הנז' בש"ע סי' רי"ד סעי' י"ב. ועיין מזה ג"כ בהר"ן פ"ק דגיטין גבי שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין שבגמ' שם (ד"ח סע"ב) ובחידושי הרשב"א שם בד"ה הא דתנן הכותב כל נכסיו ובחידושי הרמב"ן והריטב"א שדקדקו שדעת רש"י ג"כ כהרמב"ם והיינו מדפי' שם (ד"ט רע"א) ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסים ששייר כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר כו' דהשתא לא קנה שום קרקע כו'. והם ז"ל כולם נחלקו ע"ז והאריכו בראיות וכ"ד התוס' שם ד"ה לעולם והרא"ש שם סי' ז'. וכ"מ דעת הר"ש ספ"ג דפאה שלא פי' כפרש"י. והנה שתי דעות אלו הובאו בש"ע סי' רמ"א ס"ד וכ' הט"ז שם דקי"ל כהחולקים על הרמב"ם דהא להרמב"ם הוי הדין במי שקנה לחבירו ד' אמות אגב קרקע צריך לסיומי אותן ד' אמות בפי' כמ"ש המ"מ בזה וכבר פשט המנהג שמקנין אגב ד' אמות בלי שום סיום באיזה קרקע על כרחך דקי"ל כי"ח שלא צריך סיום עכ"ל. וכמ"ש ג"כ בש"ע סי' ר"ב ס"ז בהג"ה וא"צ לסיים הקרקע שמקנה על ידה. ונמצא יש כאן קנין אגב קרקע על החמץ וגם החדרים קנה ועוד דבנ"ד ג"כ אין שייך לומר דלא סיים ליה שהרי יש סימן איזה חדר והוא אצל כל יהודי החדר שבו מונח החמץ שהרי ביאר לו כן שמשכיר לו המקומות שהחמץ מונח בהן א"כ אין לך סימן גדול מזה ועדיף מזה מבית בביתי דגם להרמב"ם וסייעתו מהני הקנין:

ונידון חשש השני. הנה אפילו אם נאמר דביד המוכר תליא אם לקיים כל המקח או להעלים קצתו כיון דעכ"פ הקונה אינו יכול לעכב שלא לקיים כל המקח ובעל כרחו מוכרח לקיימו כשרוצה המוכר. יש לדון גבי מכירת חמץ דה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה דהוי מכירה שהרי מצינו לפעמים דאע"ג שהאחד יכול לחזור בו עכ"ז הוי מקח קיים לגבי השני שאינו יכול לחזור בו והוא בהרמב"ם פכ"ט מהל' מכירה דין י"א ע"ש בההמגי"ד שכ' ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל והובא בש"ע ח"מ סי' רל"ה ס"ז ובסמ"ע שם ס"ק כ"ט. וכה"ג נמצא בגמ' פרק חזקת הבתים (נ"ד ע"ב) גבי עכומ"ז מכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה ופרשב"ם לגבי דידיה הוי מכירה גמורה כו' וישראל לא קני כו' ע"ש. הרי דלגבי המוכר מתקיים המקח לגמרי אע"פ שהלוקח לא קנה עדיין. וה"נ אף את"ל שביכולת ההמ"ץ המוכר שלא לקיים כל הממכר ולהעלים מקצתו מ"מ אם רצונו לקיים הממכר אזי הלוקח דהוא הא"י אינו יכול לחזור בו וכנ"ל. וא"כ גם לאחר הפסח כשהמוכר מקיים כל המכר כפי מ"ש בהשטר מכירה נקנה החמץ למפרע להקונה והיה החמץ שלו ואף שבשעת הפסח היה הברירה ביד המוכר להעלים מן המכר מ"מ אחר שמקיים המכר אחר הפסח נקנה כל החמץ למפרע להא"י וכה"ג מבואר בסי' תמ"א בענין א"י שהלוה לישראל על חמצו דלהרמב"ם ורבינו אפרים כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו הרי היא שלו השתא נמי אסור ורוב הפוסקי' פליגי ע"ז וכוותייהו קי"ל כמבואר בש"ע ואחרונים ועי' בתוספות (דמ"ו ע"ב) ד"ה הואיל השני דאטו נחשב חמץ של א"י כשלו הואיל אי בעי קני ליה כו' ועוד תירץ כו' והמ"א סי' תמ"א סק"ג בשם הר"ן כתב דהיכא דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל ועיין בפר"ח רסי' תמ"א ובסי' תמ"ח ס"ג ד"ה ומ"ש מתנה במ"ש שאני התם דהוי תנאי שבידו לקיימו וכמש"ש שבע"פ יגמור שלא לפדותו עוד כו'. ועיין בש"ע רבינו ז"ל סי' תמ"א סעי' ב' שכ' אם עכשיו בזמן ביעור חמץ דעת הישראל הוא כו' ע"ש. וא"כ כ"ש בנד"ז שכבר מכר להא"י כל החמץ של כל היהודים שבעיר ודעתו ודאי לקיים המקח. דכשגומר כן אחר הפסח נקנה כל החמץ להא"י למפרע. ומיהו כ"ז יתכן אם אחר הפסח היה נגמר הקנייה של הא"י דהיינו שהא"י היה מקבל כל החמץ ממש לעצמו אז שפיר י"ל כמ"ש דלמפרע נקנה לו כל החמץ אבל כיון שאחר הפסח הישראל חוזר וקונה אותו מן הא"י א"כ לא בא לידי בירור שהא"י קנה כל החמץ ממש. את"ל שביד המוכר להעלים. ולכן נראה לומר טעם אחר להקל דיעבד כי באמת גם המוכר לא יוכל להעלים מהלוקח אלא ע"י זיוף שיעלים השט"כ ויקבל שט"כ אחר שהרי בשטר מכירה שמסר להא"י נז' כפי השט"כ. ולזיופי לא חיישינן. ועוד דלו יהא שהאמינו הלוקח להמוכר אטו משום זה המקח בטל. והרי מאי שנא מאם מפקיד הא"י המפתח אצל הישראל דשרי:

(נתבאר שני חששות שהיה לחוש בענין מכירה זו הא' בענין אגב קרקע כשלא סיים הקרקע. הב' משום שהמוכר היה יכול להעלים מן המקח ונתבאר ביטול אלו החששות):