ג

אך מ"מ יש לפקפק ע"ז ולומר דכל זה אמת שאין מסירת מפתח מעכב כלל חלות הקנין. אבל מ"מ יש איסור גדול בלא מסר המפתח. אם לא מסר להא"י במזומנים ממש רק בהקפה דהיינו שקיבל ממנו אוף גאב והמותר זקף עליו במלוה. דא"כ כשאינו מוסר לו המפתח. ה"ז הוראה שאינו מניחו ליקח החמץ עד שיתן לו מעותיו. וא"כ נהי שאין זה מבטל המכירה אבל מ"מ עי"ז נחשב החמץ משכון אצל ישראל עבור דמי המכר. וכאותה ששנינו ספ"ד דע"ז גבי המטהר יינו של א"י ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו ופרש"י במשנה (דס"א א') שהיין נעשה לו משכון כו' וע"ש בגמ' (דף ס' ע"ב). ובפרש"י שם דאם כותב לו הא"י התקבלתי ממך מעות הענין הוא שאינו מעכב בידו להוציא היין מרשותו בכל עת שירצה. אבל כל שלא כתב לו כן מסתמא היין הוא משכון אצלו על המעות וה"ל כיש לו מלוה על אותו יין. והתם מיירי אפי' אין המפתח ביד המוכר ואדרבה המפתח ביד ישראל הקונה ע"ש. וא"כ כ"ש הכא שהמוכר מעכב המפתח בידו א"כ נראה שמעכב החמץ להיות משכון אצלו וכיון שכן שהישראל תופס את החמץ בכדי שיהי' בטוח עי"ז במעות המכר. נראה דעי"ז נעשה שומר שכר על החמץ וחייב באחריות גניבה ואבידה כדין שומר שכר. כיון שיש לו הנאה ע"י עיכוב החמץ שעי"ז בטוח במעות המכר של החמץ וסברא זו הוא תלמוד ערוך במסכת בבא מציעא (ד"פ ע"ב) דתנן כל האומנין שומרי שכר הן וכו' ובגמ' אפילו תימא ר' מאיר בההיא הנאה דתפיס ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה שומר שכר ואע"פ שיש שם עוד תירוצים מ"מ נ' דסברא זו אמת לדינא וכן הרע"ב (בפי' המשנה ו' פ"ו דב"מ) העתק טעם זה. וכיון דחייב באחריות הרי עובר עליו בב"י וב"י. ואי קשיא מהא דאיתא בגמ' פרק כל שעה ובפוסקים שם גבי ישראל שהלוה לא"י על חמצו דאסור משום שהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו כו' ותיפוק ליה משום דתפיס לי' למשכון שעי"ז בטוח במעותיו וה"ל עי"ז שומר שכר וחייב באחריותו אך באמת כבר חילקו התוס' בב"מ (ד"פ) שם דדוקא אומן חשוב ש"ש ע"י דתפיס ליה אאגריה שכן נהנה ממה שמשתכר משא"כ במלוה על המשכון דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון ע"ש בתוספות ד"ה דקא תפיס. וא"כ בנ"ד שאין מלוה ממש רק מעות שמגיע לו מהא"י עבור מכירת חמץ נראה דזהו כדין אומן שהרי נהנה המוכר במכירה זו והרי זבינא דרמי על אפיה חשוב הנאת מוכר ולא הנאת לוקח גבי מודר הנאה. ואין לך זבינא דרמי על אפיה יותר מחמץ בערב הפסח שאם לא ימכרנו מחוייב לבערו מן העולם. ואע"פ שיוכל למצוא כמה א"י קונים מ"מ כיון עכ"פ עצם ענין המכירה הוא הנאה גדולה ועצומה יותר ממה שהאומן נהנה משכרו. והי' יכול ג"כ למצוא להשתכר אצל אחרים ואעפ"כ כדתפיס ליה אאגריה חשוב ש"ש ול"ד למלוה על המשכון כנ"ל כ"ש ישראל המוכר חמצו קודה"פ אע"פ שהא"י קנהו בק"ג אם הישראל אינו מניחו להוציאו עד שיתן לו מעותיו ה"ז שומר שכר עליו וחייב באחריות גניבה ואבידה וא"כ עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדאורייתא וה"ל חמץ שעבר עליו הפסח אע"ג שהתוס' שם כתבו דשוכר לא היה שומר שכר מה"ט היינו משום שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו. משא"כ במוכר דליכא למימר הכי דאדרבה היה ראוי שהלוקח יהיה תפוס במקחו וכאן שהמוכר תופס עד שיתן לו מעותיו הרי זה שומר שכר. וא"כ היכא שע"י שאינו מוסר לו המפתח נראה כאינו מניחו להוציא החמץ עד שיתן לו מעותיו ה"ז אסור בהנאה ולא מצד שהמכר מתבטל שזה אינו דהמכר אינו בטל כלל כמ"ש המ"א ב' המ"ב. אבל מ"מ אסור משום דעי"ז חייב באחריות כדין שומר שכר בההיא הנאה דתפיס ליה על דמי המכר וכנ"ל. ולפ"ז הפוסקים שהתירו בלא מסר לו המפתח היינו במוכר במעות מזומנים או אף במוכר בהקפה כשהחמץ אינו בעיר וא"א למסור לו המפתח וגם צריך שיאמר לו שאינו מעכבו עבור מעותיו. הן אמת שהב"י בי"ד סי' קל"א הביא תשו' הרשב"א ח"ג סי' רמ"א דהתקבלתי או זקפו עליו במלוה. והובא ג"כ בט"ז שם סק"ה ובש"ך ס"ק י"ג. אלמא דכשזקפו עליו במלוה ה"ל כאילו אמר שאינו מעכבו בידו להוציא החמץ מרשותו בכל עת שירצה. אך באמת שם גבי התקבלתי וגבי זקף עליו במלוה מיירי הכל שאין מפתח ביד המוכר משא"כ הכא שהמפתח ביד המוכר יש לגמגם דלא מהני מה שזקף עליו במלוה. ואולי דומה קצת למ"ש בתשו' הר"ן סס"י מ"ם הובאה ב"י בי"ד שם ססי' קל"א וז"ל שהדבר נראה ומוכרע הוא מן השכל שכל המקבל סימן על סחורתו שאתם קוראים דיניי"ר אריי"ב בודאי אינו מניח לאותו שנתן סימן שיוציא סחורתו מתוך ביתו אא"כ יפרע לו מעותיו או יבטיחנו בהם ואע"פ שהרבה פעמים הסוחרים מניחים להוליך סחורתם לביתו של אותו שנתן להם סימן זהו כשהם מוחזקים בו שהוא אמיד ושיפרע להם מה שפסק בעין יפה הא אילו מסתפקים בו שמא יוליך סחורתם ויברח ודאי לאו שופטני נינהו שיניחו נכסיהן על קרן הצבי עכ"ל. מיהו יש לחלק דהר"ן מיירי בלא כתב לו התקבלתי ממך מעות ולא זקפו עליו במלוה כמש"ש ובש"ך סקי"ג דהר"ן ס"ל כתשו' רשב"א הנ"ל. משא"כ הכא שזקף עליו במלוה אף שהמפתח נשאר בידו דלא דמי ליש לו מלוה על אותו החמץ דהא אדרבה זקף המעות עליו במלוה. ועוד דמכירת חמץ ה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה וכנ"ל. אך באמת בנדון שאילתינו א"צ לכל זה משום דמסתמא כ' ההמ"ץ השטר מכירה בנוסח המבואר בדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל ושם כ' בפי' וגם קבלתי ממנו כל דמי החמץ עד פרוטה אחרונה דהיינו שקבלתי ממנו א' זהב מזומן כו' ועל המותר עד תשלום כל הסך כו' כבר קבלתי ממנו ח"י פב"פ שנכנס בערב קבלן בעד הקונה מוכ"ז כו' עד ואין לי עליו שום טו"מ ופ"פ לעולם עכ"ל. וא"כ ה"ז ביאר בפי' שאינו תופס החמץ עבור דמי המכירה ושאינו יכול לתופסו כי אין לו שייכות כלל לתבוע מהקונה אלא מהע"ק כמבואר שם בהשטר מכירה. ועדיף טובא מהלה כותב לו התקבלתי ממך מעות. וא"כ כיון שזהו ביאור גמור שאינו מעכב החמץ כלל א"כ אף אם לא מסר לו המפתח אינו חייב באחריות כלל. והמכירה ודאי קיימת בלא"ה כנ"ל אם לא שביקש הא"י המפתח ולא נתנו לו אז יש להחמיר. אבל זה ודאי לא היה בנדון זה כמבואר ממכתבם. ולפ"ז אין קולא זו נגד מה שכתב בש"ע רבינו הנ"ל ז"ל סי' תמ"ח סי"ג ואפילו בדיעבד אסור כו'. דהוא ז"ל מיירי שלא כ' בפי' וקבלתי ממנו כל דמי החמץ כו' או בענין שיש כאן גילוי דעת שאין רצונו כו'. משא"כ בנד"ז שקיבל ממנו ערב קבלן וכתב לו בפירוש כנוסח השטר מכירה הנ"ל הרי ביאר שאין לו עליו שום טו"מ ופ"פ בעולם בשגם שנמכר החמץ ע"י סרסור ובעל כח דהוא ההמ"ץ ובידו לא היו המפתחות כלל שיהי' זה גילוי דעת שאין רצונו כו'. וכיון שאין כאן גילוי דעת והרי בשטר מכירה מבואר בפי' וקבלתי ממנו כו' כנ"ל. א"כ אין הישראל חייב באחריות כלל וכ"ש שהמכירה בעצם קיימת כנ"ל:

נתבאר שאעפ"כ יש לחוש משום דה"ל כתופס החמץ למשכון וא"כ ה"ל שומר שכר עליו וחייב באחריות. ומ"מ בנד"ז שקיבל ממנו ערב קבלן וכתב לו בפי' שכבר קיבל ממנו כל הסך המגיע ממנו אין לחוש כלל: