ב

וכן מבואר ג"כ בפשיטות במ"א סי' תמ"ח סס"ק ח' וז"ל ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לא"י החמץ בא' מדרכי הקנייה הנ"ל ואז קנה הא"י החמץ בכל מקום שהוא עכ"ל. וכ"כ בפר"ח שם ססי' הנ"ל סס"ק ה' אלא שימכרנו כו' דקאי אחמץ שבספינה כו'. וכ"מ בח"י סי' תמ"ח סק"כ ושאר אחרונים וכ"כ בקצות החושן סי' קצ"ד סק"ד. והרי כשאין החמץ אצלו א"כ אין המפתח בידו שימסרנו להא"י ואפ"ה מהני המכירה לכ"ע. רק גבי מכירת חמץ כשהחמץ אצלו החמיר הט"ז. ומקור דבריו מהב"ח סי' תמ"ח שכ' וז"ל ומיהו צריך למסור לא"י גם המפתח דאל"כ כיון דדעת ישראל לחזור ולקנות חמץ זה אחר הפסח ה"ל כמשכיר ביתו וגמר פיסוק הדמים בי"ג והמפתח ביד השוכר ליל י"ד דעל השוכר לבדוק לפר"י לעיל בסי' תל"ז. ולא דמי למי שקנה באחד מדרכי ההקנאות ונשאר המפתח ביד המוכר דבחמץ יש להחמיר. ותו כיון שהמפתח ביד ישראל ויכול ליכנס לחדר וליטול החמץ משם לא סמכה דעתו דא"י דמכירה גמורה היא. אלא סובר דאינה מכירה אלא להסיר מעליו איסור חמץ ועל כיוצא בזה כ' ה"ר ירוחם בשם בה"ג ובלבד שלא יערים ובתשו' הרשב"א ססי' ע' מבואר דהוא לשון התוספתא והיינו שלא יערים שיהא נראה שנשאר שום כח אצל הישראל בחמץ שמכר לא"י אלא מכירה חתוכה ופסוקה עכ"ל הב"ח ססי' תמ"ח והביאו ג"כ המ"א שם סק"ד. אך כתב דבתשו' מ"ב סי' נ"ט משמע דאפילו לא מסר לו המפתח שרי דיעבד. והביאו ג"כ החמד משה סי' תמ"ח ס"ו. והפמ"ג בט"ז שם סק"ד הביא ג"כ שמצא כן תשו' הגאון מוהר"ר חיים כהן ז"ל ראפפארט שהביא דברי המ"א הנ"ל אלא שהפמ"ג במ"א סק"ד הקשה על המ"א דמתשו' מ"ב אין ראי' דשם מיירי שהיי"ש הי' בעיר והמכירה לא"י היה בכפר אז ודאי א"צ מסירת מפתח כו'. ולפע"ד אין מזה די השב ע"ד המ"א והוא משום דהתם בתשו' מ"ב מבואר בפי' ההפך מדברי הב"ח דהב"ח לא הצריך והחמיר במסירת מפתח רק משום דבמכירת חמץ יש להחמיר טפי מבמכירת שא"ד כמ"ש ולא דמי למי שקנה כו' דבחמץ יש להחמיר עכ"ל. והמ"ב בתשו' הנ"ל כ' דגבי מכירת חמץ יש להקל טפי בדיעבד וז"ל ועוד נראה דגבי חמץ מיד כשהגיע זמן איסורו לאו דידיה הוא ולאו ברשותיה הוא ורחמנא הוא דאוקי ברשותיה לעבור עליו בל יראה ובל ימצא. והאי כיון דמכר לא"י קודם זמן איסורו גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגויה הלכך בקנין כל דהוא נפק מרשותו לרשות הא"י וכה"ג כ' הרב ב"י בשם הר"ן בטור א"ח סי' תל"ה כו' עכ"ל. ונמצא לפ"ז מכ"ש דאין להחמיר בהקנין יותר מבשאר מכירות והלכך כיון דמודה הב"ח ג"כ דבשאר מכירות שאינן חמץ אע"פ שנשאר המפתח ביד המוכר דאינו מעכב חלות הקנין כלל רק במכירת חמץ לבד החמיר. וע"ז ודאי פליג התשו' מ"ב דהא אדרבה ס"ל דחמץ נקנה בקל יותר מקנין שא"ד משום דבלא"ה לאו ברשותו הוא כנ"ל. והרי המ"ב נסתייע בזה מדברי הרב"י סי' תל"ה בשם הר"ן ולכן נראה שהסכים כן המ"א ולא ס"ל חומרת הב"ח. ולענ"ד יש עוד לסייע סברת התשו' מ"ב מטעם אחר והוא מהא דאיתא בגמ' דקדושין (דף כ"ו ע"א) והובא להלכה בש"ע ח"מ סי' קצ"א ס"ב גבי מוכר שדהו מפני רעתה נקנה ב[ק]נין קל יותר ממכירת שאר שדה דהיינו שנקנה בשטר לבד משא"כ בשאר שדה דלא קנה אע"פ שהגיע השטר לידו עד שיתן דמים והיינו משום דבמוכר שדהו מפני רעתה ניחא ליה דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה כדפרש"י שם וכ"ה עוד בב"ב (דנ"א א'). וכ"ה עוד פ"ו דב"מ (דע"ז סע"ב) ובש"ע ח"מ סי' ק"צ סי"א לענין עייל ונפיק אזוזי וע"ש בתוס' דאפילו עייל ונפיק בכולהו זוזי קני כו'. ומבואר שם בש"ע דכמ"כ במכירת מטלטלין הדין כן. ולכאורה נראה דכמו"כ שקונה בכסף לבדו אפילו במקום שדרך לכתוב השטר. דמאחר דקונה בשטר בלא כסף שזה אינו קונה בכל מקום עד שיתן דמים ואפ"ה במוכר שדהו מפני רעתה קני א"כ כ"ש בכסף לבדו כו'. ועוד דהא אמרינן בגמ' בקדושין שם ואי פריש פריש. ומוכר שדהו מפני רעתה משמע בחידושי הריטב"א שם דהוי כפריש שיקנהו מיד. וא"כ לפ"ז כמ"כ בקנין חזקה א"צ לומר לך חזק וקני או מסירת המפתח. מאחר דאנן סהדי דניחא ליה. וצ"ע. והנה מכירת חמץ קוה"פ ודאי אין לך מוכר מטלטלין מפני רעתן גדול מזה וכמש"ש בחידושי הרשב"א והריטב"א גבי ואקח ספר המקנה דירמיה דחשוב מוכר שדהו מפני רעתה דהא כתיב הנה הסוללות באו העיר ללכדה אלמא אע"ג דהשדה מצד עצמה טובה עכ"ז מפני שהסוללות באו ה"ל רעה וגדולה מזו כתב בטח"מ סי' ק"צ סעי' י"ד בשם הרמ"ה דה"ה נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה וכ"פ שם בש"ע סעי' י"ג. וכ"ש וק"ו במכירת חמץ שמוכרו מפני האיסור החמור שממשמש ובא שיאסור בהנאה לגמרי ויצטרך לבערו מן העולם ומפני זה מקדים א"ע ומוכרו לא"י. דודאי ניחא ליה מאד דליקני ליה החמץ לא"י א"כ פשיטא דעכ"פ אין להחמיר בו יותר מבשאר מכירות. וכיון דבשאר מכירות אין מסירת המפתח מעכב חלות הקנין המספיק מצד עצמו כ"ש וק"ו במכירת חמץ דאנן סהדי דהוא זבינא דרמי על אפיה דהמוכר (וחשוב הנאת מוכר ספ"ג דנדרים) וכמוכר שדהו מפני רעתה כנ"ל. ומה שהביא הב"ח ראיה ממשכיר ביתו אין ראיה כלל דמוכר שאני וכמשנ"ת לעיל באריכות ואע"פ שהב"ח כ' כיון דדעת ישראל לחזור ולקנות כו' ה"ל כמשכיר כו' אינו מוכרח דאפילו נותן בפי' מתנה ע"מ להחזיר ל"ד כלל למשכיר מדינא עמ"א סי' תמ"ח סק"ה וכ"ש הכא דהוא מכירה גמורה וחלוטה ומה בכך שדעתו לחזור ולקנות מ"מ מכירה גמורה היא כמו שהביא ראיה אאזמו"ר הגאון ז"ל גבי מכירת חמץ וז"ל הגם שיודע בו שלא יעשה כן כי מאחר שמה שאינו עושה כן אינו אלא מרצונו הטוב שרוצה להחזירו לישראל ה"ז מכירה גמורה כדאיתא בהדיא בגמ' פ"ה דב"מ (דף ס"ה ע"ב ודף ס"ו ע"א) דאמר ליה מדעתיה עכ"ל. ועי' בטור ח"מ סי' ר"ז סעיף י' השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי כו' וע"ש בב"י ב' הרא"ש פי' התנה עמו להחזירה לו אלא שאמר מדעתי כו' ע"ש. וכ"ש מה שדעת ישראל לחזור ולקנות החמץ אינו גורע כלל כח המכירה מאחר שאין ובדעתו להכריחו שימכרנו לו כ"א שיודע שהקונה יחזור וימכרנו לו מרצונו הטוב ע"י שיתן לו איזה סך מעות. ומ"ש הב"ח עוד דעל כיוצא בזה כ' הרי"ו ובלבד שלא יערים. והוא ג"כ בתשו' הרשב"א ח"א ססי' ע' בשם התוס' י"ל דודאי דלא מיירי בהערמה כה"ג אלא כשניכר שאין רצונו למכור כגון שהא"י ביקש ממנו המפתח ואינו נותן לו. זה י"ל דאסור החמץ משא"כ כשהא"י לא ביקש ממנו המפתח עדיין אין כאן ניכר ריעותא כ"כ בהמכירה רק מה שמעצמו לא מסר לו המפתח י"ל דזה אינו כדאי לאסור דיעבד עכ"פ. ועיין במק"ח ססי' תמ"ח ס"ק י"א שיש לחלק בין הערמה להערמה דהרי מצינו דמערימין על מעשר שני כו' ע"ש. והערמה שנז' גבי חמץ בירושלמי במפקיר חמצו זהו הערמה גמורה שאינו מפקירה בלב שלם כ"א רוצה לחזור לזכות בו לאחר הפסח. משא"כ במכירה דמוכרו בלב שלם מאחר דמוכרו בדמים ואינו מוזיל במכירה כ"כ וכמ"ש במק"ח שם. וגם מ"ש הט"ז סי' תמ"ח סק"ד כדמשמע לישנא דגמ' דעכומ"ז עייל לדנפשי' ג"כ אינו ראיה כלל דהא לפר"ת הוא צריך לשיהי' מותר בקיבל עליו אחריות ולפרש"י והר"ן היינו שעי"ז ה"ל לא קיבל עליו אחריות ככנוס שורך ברשותך. משא"כ הכא דממילא מבואר שאין הישראל חייב באחריות מדינא כיון שנקנה החמץ מעכשיו להקונה. וגם הפר"ח סי' תמ"ח סעי' ג' סד"ה ומ"ש לקונה שמבחוץ לבית כו' וז"ל ואף אם המפתח ביד ישראל שפיר דמי עכ"ל וכן פסק ג"כ האלי' רבא סי' תמ"ח סק"ז דבדיעבד אף שלא מסר המפתח אין לאסור החמץ:

נתבאר מה שהב"ח והט"ז פסקו דמוכרח למסור המפתח ושהמ"א כ' דמתשו' מ"ב סנ"ט משמע להתיר דיעבד וישוב לקושיית הפמ"ג על המ"א וקצת ראי' להמ"ב מדין מוכר שדהו מפני רעתה ולכן אף שבמק"ח סי' תמ"ח סק"ה גמגם על המ"ב מ"מ לענין מסירת המפתח ודאי י"ל כן וכ"פ הפר"ח והא"ר: