א

סימן מג

ע"ד כלי פסח עם מעד שהעמידו בקאחלע של כל השנה והיתה נקיה ואסר המעד משום זיעת הקאחלע אע"פ שהיתה גבוה הרבה וגם לא היה רותח כלל והתיר הכלי בלי שום טעם ודעת עכ"ל. הנה מנידון זיעה דאוסרת מבואר בתשו' הרא"ש כלל כ' סי' כ"ו הובא בטור וב"י י"ד ססי' צ"ב. ורמ"א בד"מ סק"ח כ' ומיירי כגון שהיה חלב במחבת דאי לאו הכי לא היה ריח החלב של כלי אוסר כו'. וגבי חמץ דפסח דאוסרין ריחא כמ"ש בא"ח סי' תמ"ז להכי י"ל דאפילו היה הקאחלע נקי יש לאסור המעד. ועל הכלי ודאי אין להחמיר דהא יש מקילין בריחא גבי חמץ ג"כ:

והנה דברי הט"ז דסי' צ"ב ס"ק כ"ט הובאו עוד בט"ז סי' צ"ז סק"ג ובנה"כ שם השיג עליו וז"ל ולי צ"ע בזה דלא דמי לשתי קדירות דהתם האיסור הוא בלוע אבל הכא האיסור מבחוץ על התנור עכ"ל. והפמ"ג בט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ט הביא בשם המ"י כלל נ"ו ס"ק כ"ב שתירץ דהט"ז מיירי שהתנור נקי שכבר נבלע בו מה שנבלע ואין עוד שום איסור בעין על התנור ועיין ט"ז סי' צ"ז סק"ד שחילק דלא דמי אפיית פשטידא לתנור שטחו באליה כו'. ונסתייע מהג"א דפשטידא מקומו יבש כו'. וכ"פ הבל"י בסי' צ"ז ובסי' צ"ב סק"מ. וכ"ש וק"ו בנדון דידן דהקאחלע שאין אופין בו כלל כ"א מעמידין עליו לחמם איזו דבר בכלי אף שלפעמים נשפך המשקה מהכלי כו' דבודאי אין להחמיר כלל כיון שידוע שהיתה נקיה עכשיו. ועי' בת"ח כלל נ"ו דין ה' דממהרא"י בהגש"ד סי' נ"א משמע להחמיר בדין שתי קדירות וכ"כ בד"מ סי' צ"ב ובכנה"ג סי' צ"ב בהגהב"י אות ע"א משמע דאין זה מוכרח בהגש"ד. ועכ"פ הסכמת האחרונים כהמרדכי והא"ז להקל. ולכאורה היה נראה ראיה לדבריהם דהנה בדין זיעה שהוכיח הרא"ש מהמשניות פ"ב דמכשירין דהוי כממשו של הדבר הנה משם הוכיח הפמ"ג בא"ח בהקדמה בסדר הנהגת הוראת או"ה סדר שני אות ל"ז ל"ח דזיעה הבא מהאוכל אינו כמוהו רק זיעת משקין דוקא וע"ש אות ל"ח בענין זיעת תבואה חמוצה הנק' מאלץ כו'. והקשה לנפשיה מתשובת מ"ב סי' נ"ח גבי ומזיעת כו' המאלץ כו' ומתשו' ח"צ סי' כ' בשם הריב"ש סי' רנ"ה וחילק דיי"ש שאני דעם היותו זיעה מ"מ לא דמי לזיעה הנ"ל. וקצת ראי' לדבריו דיי"ש שאני מכתיבת הגאון החסיד מהר"ר מנחם דוד איש טיקטין שנדפס באלפס דיבמות בתחלתו בענין יי"ש שהוא ע"ד דאמרינן פרק כיצד מברכין (דל"ח א') גבי דובשא דתמרי דמברך עליו שהכל משום דזיעה בעלמא הוא וכן משקים של כל מיני פירות. והיינו דוקא לענין זה דלא חשיב כגוף הפרי. דאי ס"ד זיעה ממש ופירשא בעלמא כו' ע"ש. א"כ מדבריו י"ל כהפמ"ג דשאר זיעת אוכלין זהו פירשא בעלמא. אך עכ"ז אין דברי הפמ"ג מוכרחים כלל להקל בזיעת מאלץ. והראיה שהביא מהרמב"ם פ"ז מהטמ"א ה"ד אין מוכרח דהתם היינו שאין לה דין משקה אבל שמא יש לה דין אוכל אך עכ"פ בזיעה שמהקדירה עצמה אע"פ שבלוע מאוכל כיון שהיא עכשיו נקייה יש לצדד להקל. דאפשר לדמותו למש"ש במשנה דמכשירין נסתפג ואח"כ הזיעתו טהורה. והנה רש"י פי' פ"ג דיומא (דל"א ב') גבי עלה ונסתפג ומתעטף באלונטית. וא"כ י"ל שנשתייר קצת לחלוחית. ואף לפי' הרע"ב שם דהיינו נתקנח ועתוי"ט שם. הנה בפכ"ב דשבת (דקמ"ז א') שנינו ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות. וא"כ הכא דתנן סתמא ונסתפג משמע אפילו באלונטית א' וא"כ משתייר קצת לחלוחית. ואפ"ה זיעתו טהורה. ומזה קצת ראיה לזיעת הקדירה. אלא דא"כ נימא אפילו בקדירה שנגעה לאוכל יהיה שרי וזה מבואר איסורו בהדיא בכל הפוסקים. וצ"ל דזה לא דמי לזיעה העולה כי כאן יש בליעה ממש. א"נ דזיעת הקדירה נמי אסירא. ומ"מ בשתי קדירות שנגעו זב"ז הרי הסכמת הפוסקי' להקל. וכ"ש הכא דהקאחלע לא דמי לקדירה ממש: