ו

ולפ"ז כיון שיצא לנו שעיקר הברכה שמברך העולה בתורה הוא על הקריאה של הש"צ. א"כ ודאי לא יוכלו להוסיף משבעה עולין. דא"כ יש לומר שיש בזה חשש יותר מברכה שאינה צריכה. דאף שהמ"א דחה סברת הרשב"צ. זהו כאשר העולים לתורה הם הקוראים בעצמן בתורה ומשמיעים להצבור. א"כ אז שפיר יכולים לברך וס"ל ג"כ שזהו ברכה הצריכה שהרי עדיין לא קרא ולא בירך. משא"כ כאן אשר רק הש"צ הוא הקורא כל הקריאות א"כ משורת הדין היה די לו בברכה ראשונה בפתיחתו לקרות לכהן. ובברכה האחרונה שיברך אחר השביעי. וכדין המשנה שהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. שהיה התיקון כן אפילו כששבעה קורין בעצמן כש"כ כאן אשר רק אחד קורא. וגם מחמת גזירה משום הנכנסין והיוצאין לא שייך לכאורה בכה"ג. וא"כ לכאורה יש לתמוה אמאי מברכין השבעה קרואים כל א' ברכה ראשונה ואחרונה כיון אשר ברכתן הוא על דעת קריאת הש"צ. וא"כ לו יהא ברכתם כמו שהש"צ עצמו מברך ג"כ מסברא היה די לו בברכה ראשונה תחלה ובברכה אחרונה בסוף כדין המשנה. שהרי לא תקנו בגמרא אלא כששבעה קוראין ממש. משא"כ כאשר רק האחד קורא. כך היה נראה לכאורה. אלא שמבואר בהרא"ש והר"ן והש"ע דאף אם הש"צ לבדו קורא מברך הברכות כמספר העולים. והוא מבואר בש"ע ססי' קמ"ג סעי' ה' והוא בהרא"ש פרק הקורא עומד ויושב סי' יו"ד ובהר"ן לשם. ומקור הדברים מהתוספות בגיטין פרק הניזקין (דנ"ט ע"ב). אמנם הרי"ף שם והרמב"ם פי"ב הי"ז לא ביארו כן וע"ש בכ"מ אפשר ס"ל דבכה"ג באמת סגי שהפותח וחותם מברך. אך דוחק דהא הביאו ראי' מכהן כשקורא במקום לוי שמברך כו'. והוא מהתוספות פרק הניזקין (דנ"ט סע"ב). ומשם מקור דברי הרא"ש סי' יו"ד הנ"ל. ועי' מזה בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ג שכתב ומה לי שתי פעמים ומה לי שבע פעמים. אך בתשו' להרמב"ן סי' קפ"ו נזכר בדין התוספתא ג"כ רק כמ"ש הרי"ף והרמב"ם עומד וקורא ויושב וחוזר ועומד וקורא כו' וכן גבי דין כהן אחר כהן פי' מ"ש בגמרא כי אמרינן באותו כהן כלומר שאותו כהן ראשון קורא ויושב וחוזר ועומד וקורא. כצ"ל יעו"ש. ואם ס"ל כהתוספות הרי לא צריך לישב כיון שחוזר ומברך. ולכן אפ"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרשב"א דכיון שהוא איש אחד קורא פעמיים א"צ לחזור ולברך אפילו למאי דתיקן התלמוד שכל אחד יברך דהיינו בשהן אנשים מיוחדים לא כשאיש אחד קורא שבע פעמים או אפילו ב"פ א"צ לחזור ולברך. לכן צ"ל עומד ויושב. מיהו הכ"מ פי' דהרמב"ם ס"ל דג"כ צריך לחזור ולברך רק שצ"ל ג"כ יושב ועומד. עכ"פ נחזור לענינינו דמהסברא הי' לומר כשהש"צ לבד הוא הקורא ז"פ די שיתנהג בהברכות כדין המשנה. אך מאחר שהתוספות והרא"ש והר"ן והטוש"ע פירשו בהדיא דצריך לברך ז' פעמים פשיטא ופשיטא דהכי נקטינן. אבל עכ"פ ודאי לא יעלה על הדעת שיקרא יותר מז' פעמים בשבת וחמשה פעמים ביו"ט. דלא שייך כלל בזה אבל מוסיפין עליהן. שהרי א"א להוסיף קרואים דליכא מי שיודע לקרות. והחזן מה שקורא ז"פ זהו רק כיון שחיוב הקריאה הוא ז"פ. וא"כ מאחר שקריאת העולין לתורה עכשיו שאין יודעין רק לקרות בלחש. והעיקר הוא קריאת הש"צ א"כ א"א להוסיף יותר על ז' קרואים. דיש בזה חשש יותר מברכה שאין צריכה. דאיך יברך הנוסף על מה שהש"צ יקרא והש"ץ א"צ לקרות ודאי יותר ממנין הקרואים שצ"ל באותו יום. וה"ל כדין שבת במנחה שאין רשאין להוסיף משלשה. כמ"כ בשחרית עכשיו שהש"צ קורא א"א להוסיף יותר משבעה. אמנם כ"ז לפ"ד המ"ב והפוסקים ראשונים שנשען עליהם דס"ל שהסומא עולה לתורה אף שאינו קורא כלל רק שומע. דא"כ עיקר ברכת העולה לתורה הוא על קריאה של הש"צ. אבל לפ"ד הרא"ש שכתב ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת ש"צ. א"כ לדידיה על קריאת עצמו מברך. לכן לפ"ז י"ל רשאים להוסיף על מנין הקרואים אם הם קוראים ג"כ בנחת. וקושיות המ"ב על הרא"ש י"ל כיון דהוא קורא ג"כ בצבור אף שקורא בנחת ה"ל כדין שנים קוראים בתורה יחד. דאז אחד מברך והשני יוצא בברכתו. ואע"ג דקי"ל בתורה אחד קורא. ולא שנים היינו משום דתרי קלא לא משתמעי. וזה כשקוראים שניהם בקול רם. אבל כשהאחד קורא בנחת שרי. לכן ס"ל דבכה"ג רשאי לברך אף הקורא בנחת. ואין זה דומה לקריאת היחיד שלא בצבור. ועיין בהריב"ש ססי' ר"ד משמע לכאורה ג"כ כן:

קיצור. וכיון שאם הש"צ עצמו היה מברך לא היה רשאי לברך יותר משבע פעמים כמ"ש בש"ע ססי' קמ"ג ס"ה. א"כ ה"ה כשהעולה מברך על קריאת הש"צ לא עדיף מגברא דאתי מיניה. אך הרא"ש והריב"ש ס"ל שעל קריאת עצמו מברך אף שקורא בנחת והש"צ יוצא בברכתו. א"כ לפ"ז יכולים להוסיף על שבעה קרואים. ע"כ מי יכניס עצמו בפלוגתא דרבוותא לכן אין להוסיף כלל על שבעה קרואים: