ה

והנה לפי זה צריך להבין כיון שעיקר הוא הש"צ איך העולה לתורה הוא המברך. והנה בשו"ת מ"ב סי' ס"ב שנחלק על הרא"ש לענין סומא דס"ל כדעת הפוסקים דעולה לתורה ומברך אע"פ שלא יקרא כלל כ' הטעם דהמברך ע"ד קריאה של הש"צ מברך כו'. ויש לתמוה על הרא"ש שכתב דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ דהא לדידיה נמי שהעולה קורא בנחת עכצ"ל שהעולה מברך על קריאת הש"צ דעל קריאת עצמו שקורא בנחת אי אפשר לברך שהרי בקריאת עצמו שבנחת אינו מוציא את אחרים ידי חובתן וברכה זו לא נתקנה בשביל כבוד התורה אלא כשמוציא אחרים ידי חובתן שהרי יחיד הקורא בתורה להוציא את עצמו אינו רשאי לברך אלא על כרחך על קריאת הש"צ שמוציא אחרים ידי חובתן מברך העולה עכ"ל. ובאמת שהרא"ש שכתב ולא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"צ. לכאורה אין דבריו מובנים כלל. דהרי כ' בעצמו בתשו' כלל ג' כי נתקנה ברכה זו לקריאה זו שמוציאין בה הרבים אע"פ שהקורא בירך על התורה לפני פרשת הקרבנות חוזר ומברך על קריאת התורה עכ"ל הובא ב"י סי' קמ"ג בד"ה וכתוב בתשו' הרשב"א. וכ"כ רי"ו נ"ב ח"ג שהברכה דוקא בס"ת כשר שמוציאין בה הרבים י"ח וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רכ"ז ועב"י בי"ד ה' ס"ת סי' רע"ט וגם להאומרים דאפילו כשהס"ת יש בה איזו טעות מברכים מ"מ היינו משום דס"ל דמ"מ הצבור יוצאים י"ח בקריאה זו. וכ"כ הטור כאן סימן קל"ט הואיל ותיקנו ברכה זו על קריאתה בצבור יש לו לברך אע"פ שכבר בירך כו' כי לא חלקו חכמים. וכ' הב"י שם בשם הסמ"ג במ"ע סי' י"ט צריך לחזור ולברך על קריאתו בצבור שנתקנה שם ברכה כו' עכ"ל. הרי מבואר שהברכות נתקנו רק מטעם הקריאה בצבור וא"כ היינו כשהעולה הוא הקורא להצבור ומוציא את הרבים י"ח בשמיעת התורה. שזהו חיוב מתקנת משה ועזרא. לכן מברך הברכות אף שכבר בירך ברכת התורה ביום זה. משא"כ כשהוא קורא בלחש ואין הצבור שומעים קולו כלל רק שהש"צ קורא להצבור. א"כ על מה יברך העולה. שהוא אינו מוציא את הרבים כלל והיה הש"צ צריך לברך ולא העולה. וכש"כ ברכה שלאחר הקריאה שזה לא נמצא כלל בקורא בתורה בפני עצמו. ולכן ס"ל להמ"ב דהעולה מברך על קריאת הש"צ. והט"ז סי' קמ"א סק"ג הביא ראיה לזה מהתוספתא וירושלמי שהביא המרדכי ס"פ בני העיר סי' תתל"ב. ופריך בירושלמי זה קורא וזה מברך אמר ר' ירמיה מכאן שהשומע כקורא. משמע דאדם יוצא בפרשת חבירו עכ"ל המרדכי. וס"ל דכמ"כ הוא ענין זה שהעולה מברך והחזן קורא. והירושלמי הוא במגילה ר"פ הקורא עומד ויושב ומייתי לה מהפסוק אשר קרא הובא בגמרא דידן פרק לולב הגזול (דל"ח ע"ב) שהוכיחו ג"כ מזה דשומע כעונה. וע"ש ברש"י ותוספות. ועי' בטוש"ע ה' שופר סי' תקפ"ה ססעי' ג'. משמע לכתחלה לא יעשה כן שיברך זה ע"ד שיתקע האחר. וצ"ע דהא ר' מאיר עשה כן לכתחלה גבי מקרא מגילה. והנה פי' שומע כעונה שכתב המ"ב משמע דר"ל אע"פ שאין העולה קורא עכ"ז כיון ששומע קריאת הש"ץ ה"ז כעונה או כקורא ולכן יכול לברך. ובאמת שזה אינו מספיק כאן דלו יהא שע"י ששומע ה"ל כקורא עכ"פ הא הצבור אין שומעין קריאתו וא"כ לא עדיף מאילו קורא בפועל ממש בלחש שהקשה המ"ב בעצמו איך יברך על קריאתו כיון שאינו מוציא את הצבור י"ח בקריאה זו. וא"כ לא דמי למקרא מגילה דשם אפילו היחיד צריך לברך. משא"כ הכא שאין תיקון הברכה רק בצבור. והוא אינו מוציא את הצבור י"ח. אלא צ"ל הפירוש דהש"צ ששומע את הברכה מפי העולה ה"ל כמברך בעצמו וגם העולה השומע הקריאה מהש"צ ה"ל כקורא. וכן הצבור ששומעים קריאת הש"צ ה"ל כקוראים ומברכים ע"י שמיעת הברכה מהעולה והקריאה מהש"צ:

קיצור. דא"כ עיקר הברכה שהעולה מברך עכצ"ל שהוא על קריאת הש"צ. שהרי הברכה לא נתקנה רק בשביל הקריאה בצבור. א"כ זהו ע"ד זה מברך וזה קורא. משום דהשומע כעונה. (והש"צ השומע הברכה ה"ל כמברך וכיון שזה העולה לתורה ה"ל ג"כ שומע כעונה לכן בצירוף הנך תרתי ס"ל דיכול לברך וה"ל כאילו הש"צ מברך):