ד

אך עכ"ז יש מקום לקיים דינו מטעם אחר והוא דמ"ש אבל מוסיפין עליהן זהו לפי מה שנהגו בימי חכמי המשנה והגמרא שהעולה לתורה הוא הקורא. והוא המוציא את הרבים י"ח. וע"כ הוא המברך. וע"כ שפיר מוסיפין עליהן. ולכן א"ש מ"ש המ"א דמהפוסקים משמע כדין המשנה דמוסיפין עליהם משום שגם בימיהם היה עדיין המנהג כן וכמ"ש הרמב"ם פרק י"ב מהל' תפלה דין ה' ומברך כו' ואח"כ קורא כו' וכ"כ שם דין כ' וקורא לאחד אחד מן הצבור ועולין וקורין כו'. וגם התוספות שחידשו דעכשיו נוהגים שגם הש"צ קורא עם העולה כמ"ש במשנה פ"ג דבכורים התקינו שיהא מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. כמבואר בדבריהם ספ"ק דב"ב (דט"ו סע"א) בד"ה שמונה פסוקים שבתורה ופ"ג דמנחות (ד"ל ע"א) היינו כמבואר בדבריהם במנחות שם שהש"ץ רק מסייע להקורא בתורה. מסייע דוקא. אבל עיקר הוא הקורא בתורה דהיינו העולה ומברך. וכ"נ דעת הראב"ד פי"ג מהל' תפלה דין ו'. וכ"כ הרא"ש בפרק [הקורא] עומד (ויושב) ססי' ב' דכל התורה כולה נמי כך דינה. היינו שהעולה לתורה הוא יקרא. ופי' שהש"צ מסייע זהו ע"ד שהביא הב"י סי' קמ"א פרש"י פ"ק דשבת (דף י"ב סע"ב) ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש. וא"כ עיקר המוציא את הרבים י"ח הוא העולה לתורה שקורא בקול רם ולא בלחש. וזהו ענין מקרין. דהעולה הוא הקורא אלא שהש"צ מקרא אותו בלחש כדפרש"י. משא"כ עכשיו המנהג הפשוט בהפך שהש"צ הוא הקורא בקול רם והצבור שומעים רק קולו ודבורו של הש"צ לבד. רק שהעולה לתורה קורא עמו בלחש ואין נשמע קולו. או שאינו קורא כלל רק שומע כדברי קצת דעות כמשי"ת. ומנהג זה מבואר בהרא"ש שם פרק הנ"ל סי' א'. וז"ל אלא נ"ל הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הצבור יוצאין בקריאתו כו' לכך התקינו שיקרא ש"ץ שהוא בקי בקריאה. ומ"מ גם העולה לקרות יקרא בנחת כו' ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת ש"צ עכ"ל. וכ"כ הטור סי' קמ"א. והב"י שם ד"ה ומתוך כ' סברא שלא יקרא העולה כלל אף בלחש יעו"ש. ועיין במ"א רסי' קל"ז בשם רש"ל:

קיצור. ומ"מ כ"ז לפי המנהג דהגמרא שהעולה לתורה הוא הקורא. וגם אם הש"ץ מקרא אותו בנחת. משא"כ עכשיו שהש"ץ קורא. והעולה קורא בלחש: