ג

ושוב ראיתי בירושלמי פרק [הקורא] עומד (ויושב) ה"א רבי זירא בעי אלין ג' קרויות (הני שלשה שקורין בתורה למאי את מדמה אותן) מה את עביד לון כשלשה שאכלו כאחת או כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (דכיון דמדמינן לר"א ברכת התורה מברכת המזון וכן בגמרא דידן ילפינן ברכת התורה לאחריה מברכת המזון בפ"ג דברכות (דכ"א ע"א) ובפ"ז דמ"ח ע"ב) אין תעבדון כשלשה שאכלו כאחת. הראשון מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך ברכה האחרונה והאמצעי אינו מברך כל עיקר. אי תעבדינון כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו האמצעי מברך לפניה ולאחריה. והנה גם בשלשה שאכלו כאחת אנו נוהגין דבהמ"ז מברך כל אחד בפני עצמו א"כ גם בברכת התורה רשות להאמצעי לברך לפניה ולאחריה. וזה כמש"ל בשם הרמב"ם. ומסקנת הירושלמי אינו ברור אצלי. דהקה"ע פירש דפושט שהוא כשלשה שאכלו כאחת. דהאמצעי אינו מברך. אך אח"כ אומר שם בירושלמי א"ר שמואל בר נחמן רבי יונתן הוה עבר קומי סידרא שמע קלון ולא מברכין (היה עובר לפני בהכ"נ שמע קולן של הקרואים בתורה שאין מברכין) אמר לון עד מתי אתם עושים התורה קרחות קרחות (שנראין ד"ת כאלו הן קרוחין בלא ברכה). משמע דהיינו האמצעיים שהיו קורין ולא מברכין ע"ז אמר עד מתי אתם כו'. א"כ משמע ס"ל בפשיטות דגם האמצעיים מברכים. והיינו אף לדין המשנה שהרי איבעיא דירושלמי הוא על דין המשנה. וידוע דהמד"ר הוא אגדת ירושלמי ע"כ א"ש שהמד"ר פי' טעם המשנה דאין מפסיקין בקללות. משום הברכה. כי לפי הירושלמי נראה שגם בזמן חכמי המשנה היו גם האמצעיים מברכים אם ירצו ותליא ברצונם כנ"ל. ולפ"ז נסתר טענת הרשב"ץ שאין להוסיף על הקרואים ביו"ט ושבת משום ברכה שא"צ מאחר שהוכחנו דגם בזמן המשנה היו האמצעיים מברכים אם ירצו ואעפ"כ התירו להוסיף. אלמא אין זה ברכה שאינה צריכה:

קיצור. מהירושלמי מוכח דאיבעיא להו לדין המשנה אם האמצעי מברך או לא. וצ"ל דמ"ש במשנה הפותח והחותם מברך זהו לחיוב. והאמצעי רשות. וגם משמע שם המסקנא דגם האמצעי יברך. וא"כ נסתר סברת הרשב"ץ: