ב

והנה במג"א רסי' רפ"ב סק"א והרשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שאין צריכה. ובפמ"ג שם כתב וכ"מ בגמרא (כ"א ב') דציין אין פוחתין ואין מוסיפין תנא וע"ש. ור"ל דמש"ש בגמרא והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה. קאי רק אהיכא דאין מוסיפין. ואין זה מוכרח כלל. ובאגודה שם אחר שכתב והאידנא מברכין כולן לפניה ולאחריה כתב ובשבת שבעה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. וכ' המג"א שכן משמע מכל הפוסקים ועיין במחצית השקל. והנה מ"ש בשם הרשב"ץ הוא בתשב"ץ ח"ב ססי' ע' כי הרש"ט התקין כן שלא להוסיף גם בשבת. ואמר כל המוותר על הסכמה זו יתוותרון מעוהי. ושמעתי הטעם מפי מורי חמי ה"ר יונה ז"ל שלא התירו להוסיף על הברכות אלא בזמן המשנה שהפותח היה מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והאמצעיים היו קוראים בלא ברכה ע"כ אם רצו להוסיף מוסיפין ומה בכך אבל האידנא דתקינו רבנן שכל אחד מברך לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסים וגזירה משום היוצאים כדאיתא פרק הקורא עומד. אין לנו להוסיף בקרואים כדי להוסיף בברכות שאין צריכות עכ"ל. והט"ז סי' קל"ט סק"ג הקשה דמהמדרש מוכח דגם בימי המשנה היו כל הקוראים מברכין. והוא במד"ר בקהלת בפסוק אל תבהל מפניו תלך. דף ק"ה ע"א. והיה אפשר לתרץ עפמ"ש הפנ"י במגילה דכ"ג. שי"ל שאף שהאמצעיים לא בירכו ברכת התורה ממש אפ"ה כל אחד ואחד אומר ברכו דשייך טפי בדרשא כי שם ה' אקרא הבו גודל עכ"ל. וא"כ על אמירת ברכו אמר במד"ר שם אמר הקב"ה בני מתקללין ואני מתברך. אלא דבמד"ר ר"פ ראה מבואר באריכות יותר אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך שתי פעמים לפניה ולאחריה עכ"ל. הרי מבואר הטעם על המשנה אין מפסיקין בקללות משום שכל קורא מברך לפניה ולאחריה. ועיין בתוי"ט ס"פ בני העיר מ"ש לתרץ בזה:

קיצור. מ"ש הרשב"ץ וכ"ד הפמ"ג ואין כן דעת רה"פ ועוד הט"ז הוכיח שגם בימי משה היו מברכין כל הקורין:

ולכאורה היה נראה לתרץ. דהנה התוספות ר"פ [הקורא] עומד (ויושב) הקשו אמאי תנא במשנה הך מלתא דהפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ג' פעמים וע"ש מה שתירצו. והרמב"ם בפירוש המשנה בד"ה בראשי חדשים כתב ובכל מקום שיאמר מברך לפניה ולאחריה רוצה לומר על דרך החיוב כמו שביארנו עכ"ל. ונראה שגם הוא נתכוון לתרץ קושיית התוספות. למה כפלו זה. ונראה שמתרץ שהכוונה שהראשון והאחרון מחוייבים לברך ע"ד החיוב זה ברכה ראשונה וזה ברכה אחרונה. והאמצעיים אינן מחוייבין. אבל עכ"ז הוא רשות שאם רצו לברך מברכין. ודכוותה מצינו בגמרא ר"פ שלשה שאכלו. גבי ברכת הזימון התם חובה הכא רשות. ותדע דאם לפי המשנה לא היו רשאים האמצעיים לברך ברכה. משום דה"ל ברכה שאינה צריכה איך משום גזירה בעלמא התקינו שכל אחד יברך. ואמאי לא חשו לאיסור ברכה שא"צ. אבל לפמ"ש אתי שפיר דגם לפי תיקון המשנה היה רשות מאחר שתיקנו ברכה על קריאת התורה בצבור. לבד מה שמברך בשחר ברכת התורה. וכמו שמבואר במד"ר ר"פ נצבים. א"כ אף שלא חייבו לברך רק הפותח והחותם. אבל ודאי דהרשות גם ביד כל הקוראין לברך. לא מיבעיא לדעת התוספות פ"ד דר"ה (דף ל"ג א') דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג אע"ג דפטורות מדבר המצוה ההיא כו'. ומשום דמברך ברכה שא"צ ועובר משום בל תשא ליכא כו' ע"ש. ועל דבריהם סמך בתשו' מ"ב סי' ס"ב לענין שסומא עולה לתורה ומברך. דלפ"ז כ"ש הכא. דהאמצעיים רשאים לברך. כיון שאינו רוצה לצאת בברכת הראשון. ואע"פ שאינם מחוייבים. אלא אף לדעת הרמב"ם ורש"י שהביא הב"י סי' י"ז דנשים יברכו במ"ע שהזמ"ג. י"ל הכא שאני דהא מחוייב בהמצוה וס"פ בכל מערבין (ד"מ ע"ב) אמרינן אזמן רשות לא קא מיבעי לי כו'. וא"כ יצא לנו מזה דגם לפי דין המשנה היו האמצעיים מברכים תחלה וסוף אם רצו. ולכן לפ"ז אתי שפיר המד"ר דהטעם דאין מפסיקין בקללות הוא מטעם עמו אנכי בצרה כו' וכנ"ל:

קיצור. (משמעות הרמב"ם בפי' המשנה דמ"ש במשנה הפותח והחותם בתורה מברך. זהו דרך חיוב. אבל הרשות גם ביד האמצעיים לברך). שוב ראיתי שכ"כ הט"ז ססי' תכ"ט סק"ה ונ"ל דאף בזמן המשנה כו' יעו"ש: