ד

והנה עי"ז הרווחנו דאין איסור ג"כ משום מראית העין כנזכר בסי' רמ"ג ורמ"ד גבי קבולת דאע"ג דאין איסור מדינא מ"מ אסור משום מראית העין שיחשדוהו ויאמרו דשכירי יום נינהו. מ"מ הכא לא חיישינן לחשדא כיון שיש להא"י חלק בו וכמ"ש המ"א סי' רמ"ה ססק"א וסוף הסימן והביאו אאזמו"ר ז"ל שם סעיף י"ג י"ד דהיכא שהא"י שותף עמו אין כאן חשש מראית העין כו'. וכ"כ הא"ר סק"א דז"ש המ"א ססק"א דאל"כ אפילו התנו ליתסר. ור"ל דאי איתא דשייך חשש חשדא דמראית העין אף כשיש להא"י חלק בגוף התנור או המרחץ. א"כ איך התירו התוספות ושא"פ וטוש"ע רסי' רמ"ה בהתנו גם במרחץ ע"פ התוספתא דדמאי פ"ו. והרי גבי מרחץ מבואר במשנה וגמרא ספ"ק דע"ז שאסור להשכירו לא"י אף בענין שאין איסור מדינא משום שנקראת על שמו ואיכא חשדא דמראית העין. ואיך התירו בפשיטות כשהם שותפים אם התנו תחלה. א"ו דכיון שהא"י הוא שותף בגוף המרחץ ליכא חשדא דמראית העין. וז"ש התוספות הובא ב"י ססי' רמ"ג והר"מ היה נותן טעם כו' דמי לשותף כו'. אבל בקבלנות דבית שנוטל מעות בשכרו לא הוה כשותף ואסור. אשר מזה מובן דהיכא שבאמת הוא שותף ליכא חששא דמראית העין היכא שמדינא שרי. ועיין בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' יו"ד שהחזיק הרבה בסברא זו דהר"ם. ואף שהב"י שם כ' ואין נראה כן מדברי הרמב"ם היינו שאין להקל ע"פ סברת הר"ם בהיכא דדמי קצת לשותפין אבל בשותפין ממש הרי התיר בהדיא הרמב"ם הובא בשו"ע רסי' רמ"ה דלא חיישינן למראית העין גם במרחץ כנ"ל. ובלאו הכי יש לצדד בחששא זו דמראית העין דהא מוכרח הוא ליתן הסוסים. וגם עפמ"ש הפוסקים גבי מכס דבמקום פסידא כה"ג לא חששו. ואין להחמיר לכתחלה שלא ישכור הפאצטין מה"ט דיש ללמוד היתר ממ"ש הריב"ש בתשו' סי' ק"א ובשו"ע סי' רמ"ח ס"ד היוצאין בשיירא כו'. ואף לדעת תשו' מהריב"ל הובא במ"א שם ס"ק י"ד וס"ק כ' אין להחמיר כלל כאן. ומ"מ יש לו לפרסם ההיתר שעשה שותפות עם הא"י ואיך שהסוסים וכל המכשירין הם קנויים לו בשבתות ויו"ט. ואין לחלוק על ההיתר הנ"ל ממ"ש בתשו' צ"צ סי' ל"ה שלא מצא היתר ע"י מכירה מכמה טעמים האחד משום דאסור למכור בהמה גסה לא"י. דהא כתב שם דלא אסר להו אלא משום דאלו האנשים שמוליכים משאות בסוסיהם לית להו פסידא כלל אם יהיו שובתים בשבת ואפשר להו בענין אחר רק שהם מוכרים בכוונה לא"י כדי להפקיע איסור שבת כו'. משא"כ בנד"ז שכששכר הפאצט מוכרח הוא ליתן הסוסים לעוברים ושבים מחוק הממשלה ואם לאו ענש יענש. א"כ בכה"ג מודה דלא שייך איסור הנ"ל אף לדברי הצ"צ כ"ש שהמ"א חולק ע"ז כמ"ש הא"ר ססי' רמ"ו אלא שהניח בצ"ע על המ"א. והנה אאזמו"ר ז"ל בק"א סי' רמ"ו סק"ד נתן טוב טעם לדברי המ"א. והטעם השני שכתב דעד כאן לא התיר הריצב"א התם אלא כשמוכר לו על כל משך זמן שתהיה בהמתו אצלו ולא על שבתות לחוד כו'. הנה אאזמו"ר בק"א ששם הסכים לחילוק זה וכמ"ש בשולחנו שם סי' רמ"ו סי"א דאם ההקנאה היא לשבת לבד אסור משום מראית העין אבל אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי לא"י כו' ע"ש. ובנ"ד נמי יהי' ענין ההקנאה שהחצי מכל השנה שייך להאינו יהודי. ובחצי הנ"ל יהי' כל השבתות והיו"ט. א"כ אין זה לשבתות לבד כ"א מחצי כל השנה דה"ל כשותפים דהתיר הריב"ש בהדיא אם התנו. ועיין בשו"ת תודת שלמים סי' כ' שנשאל בישראל שיש לו שדות משלו או בשכירות והאריס אינו יהודי והבהמות שעובד בהן השדות הם של ישראל כו'. דצ"ע מדוע לא העלה התיקון דתנאי שבהריב"ש כ"א שיבוא לפני רבני העיר ויפקיר בפניהם ובהסכמתם בפירוש החלק שיש לו בבהמות לכל שבת ושבת כו'. ואפשר משום דהתם שהשותפות בשדה אין שייך לומר כן שיטול האינו יהודי כנגדו ביום החול כי מלבד שאין נוהגין כן שיקצור כן ביום השבת לעצמו עוד זאת כי התם היה האינו יהודי אריס שאינו נוטל מהסתם חלק שוה כמו בעל השדות רק שליש או רביע א"כ לא שייך שיטול כנגד כל יום השבת בשעת קצירה. ושוב ראיתי בתשו' הנ"ל ד"ה ודע שהנדון שכתב דבכה"ג לא שייך תנאי ואין מציאות לחלק זה בחול וזה בשבת לפי שהבהמות עובדות הקרקע לשניהם כאחד תמיד: