ב

והנה היתר זה שע"י תנאי שבתחלה מבואר בתשו' הריב"ש סי' קנ"א הובאה ב"י ססי' רמ"ה ובשו"ע סי' רמ"ו סעיף ה'.אמנם הב"י בסי' רמ"ה לעיל מיני' דתשו' הריב"ש כתב שמדברי תשובת הריצב"א נראה דלא מהני ע"י תנאי שיתנו בתחלה טול אתה שכר שבת ואני אטול כנגדך יום חול כו' וכ"כ בכלבו בהדיא עכ"ל. ופי' בתשו' תודת שלמים ח"ב ס"כ דכוונת הב"י היינו דס"ל להריצב"א והכלבו דאפילו אם התנו מתחלה אסור. ושכן מבואר בכלבו בהדיא דף למד ע"ג אפילו התנו מתחלה שיהא לו שכר שבת ושיטול הישראל יום אחר כנגדו מ"מ חלק הישראל עושה מלאכה בשבת ואסור משום שביתת בהמה עכ"ל. והשיג על תשו' פנים מאירות ח"א סי' יו"ד שכתב דעל כרחין האי תחלה דנקט הב"י לאו תחלה קודם הקנין אלא תחלה קודם שיעשה הא"י מלאכה. שדברי שגגה הן. דאל"כ איך יעלה על הדעת שהשבולי הלקט מתיר לענין איסור שביתת בהמה מה שלא הותר בגמ' ספ"ק דעכומ"ז לענין שכר שבת כו'. א"ו כל שאמרו התנו קודם קנייה משמע עכ"ד. וצ"ל הטעם משום דלא סמכו בגמ' על ענין התנו רק בענין שכר שבת דהוי איסור דרבנן ולא באיסור שביתת בהמה דהוי דאורייתא. איברא דלבסוף מסיק התוד"ש דכל זה לפי מה שהעתיק הב"י הנדון של הריצב"א כו'. אבל לפמ"ש בהגמי"י פ"כ ובהג"א ספ"ק דעכומ"ז. ובתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תנ"ב נראה דבנדון דהריצב"א לא שייך תנאי דטול אתה בשבת ואני בחול ולפ"ז ודאי היכא דשייך תנאה כנדון השבולי הלקט דמודה ריצב"א דשרי. גם בסוף תשובתו צידד להקל דכל שיש לאינו יהודי שותפות בבהמה אפשר דאין הישראל עובר על שביתת בהמה כשהא"י עושה בה מלאכה כו' אלא דלא החליט כן להלכה כלל. אך לפעד"נ דגם הכלבו שאוסר בהדיא אף בהתנו מתחלה לא מיירי אלא כשהתנאי הוא רק שיהא לו שכר שבת ושיטול הישראל יום אחר כנגדו. אבל לא מיירי כשהתנו בפירוש שיהיו הבהמות קנויות בשבת ואין לישראל חלק בהן וביום החול כנגדו הבהמות קנויות להישראל ואין להא"י חלק בהן. דבכה"ג י"ל שיודה הכלבו דמהני התנאי. רק כשהתנו רק על השכר ס"ל דאין זה קאי על גוף הבהמה. כ"א על השכר לבד. ואפשר שגם מהריב"ש אין מוכרח דפליג רק כשהתנו טול אתה לעצמך כו' ולא הזכיר לשון שכר. מיהו אף את"ל דהכלבו פליג אפילו בטול אתה כו' היינו משום דלא ס"ל מ"ש הריב"ש שכיון שהתנו כו' הרי הוא כאילו הבהמות קנויות לו ביום השבת כו'. ואפשר שמחלקותן תלויה בדין הנזכר בטור סי' תרנ"ח גבי פרשב"ם כיון שקנאוהו כדי לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו כו' ורב שרירא חולק ע"ש בב"י. ואע"פ שיש לחלק בין הנושאים. אבל כשהתנו בפי' שיהיו הבהמות קנויות להא"י ביום השבת כו' יודה הכלבו. ולכן כפי התנאי שכתבתי לעיל שרי לכ"ע:

אך לפ"ז צריך שיהי' ידוע כמה פראגאן עלו בימים שהם שייכים להאינו יהודי בכדי שידע עכ"פ הא"י חלקו שיהי' יוכל ליקח חלקו לעצמו. דלא סגי במה שיוכל ליקח סתם מחצה מכל הימים. דא"כ אין זה חלק שקנה. ול"ד למ"ש בש"ע סי' רמ"ה ס"ב דהיכא שהתנו בתחלה אם אח"כ בשעת חלוקה נתרצה לחלוק בשוה מותר. דשאני התם דיש לו ברירה ג"כ לחלוק כפי התנאי. ע"כ אף שמוותר לחלוק בשוה שרי. אבל הכא כשאינו ידוע כלל כמה עולה הפראגאן בימים השייכים לו ובימים השייכים לישראל רק ידוע הסך הכל א"כ מוכרח לחלוק בשוה. וא"כ ניכר שהם בע"כ שותפים גמורים בכל יום ויום. מיהו אפשר לדחות דהא לדעת התוספות ספ"ק דעכומ"ז דאם התנו מותר בכל ענין היינו אפילו אם באו לחשבון אחר כך וכ"כ הר"ן שם. ועמ"א סק"ב שפסק כהראב"ד ותשו' הגאונים שבב"י ססי' רמ"ה. אבל הט"ז סס"ק ב' הקיל בזה מיהו מ"ש כן בשם הרמב"ם אע"פ שנראה כן מהה"מ אמנם מצאתי שהביאו ראי' להפך מהרמב"ם פ"י מהמ"א הי"ד דס"ל דבבאו לחשבון אסור אף בהתנו. ושוב ראיתי מזה בתשו' הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' רל"ב שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי. ותירץ דע כי שני מיני חשבון הם כיצד אם אמר לו לקחת עשרה שבתות אטול אני עשרה ימים כנגדן אם התנו מתחלה מותר כו' ויש חשבון אחר כגון שיאמר כמה מעות הרווחת בשבת ואטול אני כנגדן כו' חשבון כזה אסור אפילו התנו תחלה עכ"ל. אלא שסיים ואפילו אם תרצה לומר שאין חילוק בין החשבונות לא קשיא כו'. ומדברי הט"ז נראה ודאי דס"ל דאם התנו תחלה שרי אפילו כחשבון השני. ובי"ד סי' רצ"ד סי"ג בש"ך ס"ק כ"ז פי' דלהרמב"ם אינו אסור בבאו לחשבון אע"פ שהתנו תחלה אלא כשהתנו שיבואו לחשבון. משמע דאם התנו תחלה ע"ד מ"ש בא"ח סי' רמ"ה ואח"כ באו לחשבון שרי. וכ"מ דעת הב"ח שם והט"ז שם מחמיר בזה. וכן כתב התוספות שבת כאן סק"ב בפי' דברי הש"ך והט"ז שבי"ד כדפרישית. ובמשבצות כתב שאין פירושו מוכרח. ועיין בא"ר כאן סק"ב מסיק ג"כ דאם התנו תחלה אף שבאו אח"כ לחשבון כמה מעות הרווחת בשבת כו' יש לצדד להקל. א"כ לפ"ז י"ל דכמ"כ בנדון זה בענין הפראהאן. אף אם לא דקדקו כלל לידע כמה עולה הפראהאן בשבת ויו"ט שרי. כיון שמתחלה התנו שיהיו הסוסים וכל המכשירים בשבת של הא"י לבד וכמו כן שכר השבת היינו הפראגאן להא"י לבדו ושל יום א' יהי' להישראל לבדו. הן הסוסים הן הפראגאן. א"כ הרי בשבת אין להישראל חלק כלל בהפראהאן מדינא אף שהא"י אינו מקפיד לידע כמה עולה הפראהאן בשבת היינו משום דאינו מקפיד כ"כ ומסתמא שכר יום א' שוה כשל יום השבת א"כ לא מפני זה בטל התנאי. ועכ"פ התנאי דהסוסים יהיו קנוים להא"י בשבת ודאי אינו מתבטל מחמת זה. ועי' מ"א סק"ב בשם ר"ל בן חביב סי' ק"ו דלכאורה חנות דמי ממש לנד"ז דשם אינו ידוע כמה עולה השכר בכל יום וס"ל דשרי לכו"ע. ועיין בדברי אאזמו"ר ז"ל בשולחנו סי' רמ"ה סעיף ד' ובק"א שם דאוסר בבאו לחשבון ואעפ"כ בסעיף ה' פסק מ"ש המ"א ב' ר"ל בן חביב. אלא שאפשר לחלק דהתם שקשה מאד לידע הריוח דיום השבת לבד ע"כ אין זה הערמה מה שאין מקפידי' כ"כ לידע. אבל הכא דאפשר לכתוב כמה פראהאן עולה בשבת וכמה עולה ביום א' א"כ אם אינן מקפידי' כלל ניכר מאד שכ"ז רק הערמה. ונראה דאף להמתירים בהתנו אף שבאו לחשבון אח"כ היינו דאין אומרים איגלאי מילתא למפרע שלא הי' אלא הערמה כו'. כי י"ל שאח"כ נתרצו כן. אבל כשבשעת המלאכה בשבתות ניכר כן שזהו רק הערמה י"ל דמודו שאסור. לכן נראה שצריך שיהי' ידוע כמה פראהאן עולה בימי השבת ויו"ט. וכמה עולה בימים שכנגדן. וזה בקל לידע דבלאו הכי מוכרח שיהי' כותב שיכתוב כמה עוברים ושבים כל יום ויום ועל כמה סוסים. א"כ הרי מזה יהי' ידוע החשבון: