ה

אך היינו דוקא שהא"י עושה דבר שהוא זכות גמור למי שעושה בשבילו והיינו כשעושה בחנם שלא ע"מ לקבל שכר אבל אם עושה ע"מ לקבל שכר אינו זכות גמור כ"כ ודמי למקח וממכר וכידוע דשכירות ליומי' ממכר הוא ובמקח ובממכר כיון דבעי שליחות ודאי דאין קונין לאדם שלא מדעתו ואפי' שותק כל שאינו ממנה אותו בפירוש לשליח (עי' ח"מ סי' קצ"ה ס"ג) וא"כ לא מיחזי כשלוחו כלל אא"כ מצווה לו בפי' שיעשה כן שאז הוא שלוחו אפי' כשמקבל שכר. ובהא"ש מ"ש רז"ל בקו"א סי' רס"ג שגם כשעושה מעצמו יש בו משום שליחות דהיינו כשעושה בחנם. משא"כ כשעושה בשכר הרי בהדיא אמרו בגמרא אדעתי' דנפשי' קעביד ולא נעשה שלוחו בזה לפי שאינו זכות גמור ולא שייך לומר ע"ז זכין לאדם שלא מדעתו אא"כ אומר לו בפי' לעשות כגון בשכיר יום שאזי הוא שלוחו בודאי אפילו מקבל שכר וכמ"ש רבינו ז"ל במה"ב לסי' רמ"ג כמש"ל ובדליקה אע"ג שעושה ע"מ לקבל שכר ודאי מ"מ זכות הוא לו ע"כ צ"ל בדליקה התירו ולא חשו למיחזי כשלוחו כנ"ל. והנה גם עפ"ז א"ש לחלק בין שכיר לימים סתם לשכיר לימים קצובים במספר כיון דבשכיר שעושה בשביל שכרו אין שייך כ"כ שיהי' חשוב שלוחו שלא מדעתו משום דניחא ליה אא"כ אומר לו לעשות בשבת כנ"ל או דהוה כאילו אומר לו. וא"כ יש לחלק דבשכיר לימים סתם כיון שבסוף כל יום מסתיים הפסיקה וכשמתחיל לעשות ביום שאח"כ הוא כפסיקה חדשה מאחר שבעה"ב הי' יכול לומר לו שלא יעשה לפי שלא שכרו למספר ימים רק לפי מה שיצטרך. ומאחר שאינו אומר לו מאומה וזה עושה על סמך הפסיקה שפסק עמו שבכל יום שיעשה יתן לו סך כזה עד"מ וא"כ הרי היה כאן אמירה כללי' וגילוי דעת על עשיית המלאכות ובכל יום שעושה הוא שלוחו אעפ"י שמקבל שכר כנ"ל ואעפ"י שאינו אומר לו בפירוש בכל יום לך ועשה מ"מ גם בשתיקה לבד סגי להיות שלוחו ולא אמרו שבשתיקה לבד לא מהני כשמקבל שכר אלא כשלא הי' תחלה שום אמירה כלל והוי שלא מדעתו לגמרי. משא"כ כאן שמתחלה שכרו בפי' לימים. ועתה יודע שהא"י עושה על סמך פסיקה הראשונה ואינו מונע אותו הרי עושה בשליחותו וכשהא"י עושה בשבת י"ל שנעשה שלוחו לשבת זה שהרי במה שאינו מונעו עתה מלעשות הוא גומר הפסיקה הראשונה שפסק עמו שיתן לו כך עבור כל יום שיעשה. וכיון שגמר זה נעשה בשבת ממש הוי כשלוחו לעשות בשבת. וזהו דין הירושלמי פ"ק דשבת אבל בשכירי יום אסור כנ"ל ס"ב. משא"כ בששכרו לימים במספר כגון לעשרה ימים עד"מ ואמר לו איזה יום שירצה יעשה ולא אמר לו בפירוש לעשות בשבת. א"כ כשהא"י בא ועושה בשבת הרי לא נעשה שלוחו על מלאכת שבת דוקא דהא אמר לו שיעשה באיזה יום שיעשה ולא בשבת דוקא. ומה שאינו מונעו מלעשות בשבת לא שייך לומר שעתה גומר הפסיקה ראשונה ומצווהו לעשות בשבת מאחר שכבר שכרו לימים קצובים וגם אין בעה"ב יכול לחזור בו מדינא כמ"ש בח"מ סי' של"ג (אא"כ יתן להם שכרם משלם או כפועל בטל עכ"פ ואף כשהפועלים ימצאו אצל מי להשתכר י"ל דלחזור לא חייבוהו חז"ל. משא"כ כששוכרו לימים שא"צ חזרה כלל כי שתיקתו הוא כפוסק מחדש) א"כ לא בשבת נגמר שליחותו לעשות מה שעושה בשבת כי כבר היה מחויב לעשות והוא בוחר מרצונו לבד לעשות בשבת ולא שהישראל גורם בשתיקותו שיתחיל עתה לעשות יום חדש וכיון שאין נעשה שלוחו לשיעשה בשבת דוקא אעפ"י שמתחלה נעשה שלוחו שיעשה כל הימים הקצובים בשבילו. מ"מ אינו אסור כיון שאין שלוחו לעשות בשבת דוקא. תדע דאל"כ קבלן נמי ליתסר שהרי צווהו לעשות דבר פ' והוא עושה על פיו בשבת והוי שלוחו ואעפ"י שמקבל שכר. וע"כ צ"ל דהטעם כיון שאין מצווהו לעשות בשבת דוקא לית לן בה לפי ששליחותו הוא מד"ס ולא אמרו אלא כשאומר לו בפירוש לעשות בשבת. משא"כ כשעושה מדעת עצמו בשבת לית לן בה וה"נ דכוותי' שהרי צווהו לעשות רק עשרה ימים באיזו יום שירצה והוא מעצמו עושה בשבת ואינו שולחו כלל לעשות בשבת וה"ל כדין אגרת דסי' רמ"ז ס"ג:

קיצור. מיהו כשעושה הא"י ע"ד לקבל שכר דה"ל כמו מקח וממכר י"ל דאינו שייך זכות לומר שנעשה שלוחו שלא מדעתו ובדליקה אע"ג כה"ג ג"כ י"ל זכות הוא מ"מ בדליקה התירו כיון שאינו אומר לו שיכבה. ועפ"ז א"כ בשכיר יש לחלק מה שאסרו בירושלמי שכיר יום אף ששוכרו בפעם א' לימים הרבה י"ל זהו כשלא שכרו לימים קצובים לכן בכל יום ה"ל שלוחו מחדש כיון דניחא ליה ואינו מונעו אבל בשכרו לעשרה ימים עד"מ והוא מעצמו בוחר לעשות בשבת אינו חשוב שלוחו כלל בשבת. וכמו בקבלן: