ד

אך אפשר לומר דהכל לפי ענין הדבר שהא"י עושה שבדבר שהוא זכות גמור למי שעושה בשבילו. אזי כיון דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו א"כ נעשה שלוחו ממש גם שלא מדעתו. וזהו ענין המשנה דס"פ כ"כ שאם בשביל ישראל אסור. לפי ששם הוא זכות גמור כדלקמן. והנה הר"ן ר"פ האיש מקדש בד"ה גרסינן בגמרא אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו. כתב ואיכא דבעי למילף משמעתין דזכייה לאו מטעם שליחות הוא כו' וליתא מדאמרינן פרק איזהו נשך כו' דכל מי שאין לו שליחות אין לו זכייה כו' וקטן משום דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכייה כו'. לפ"ז נ' דכיון דא"י לא אתי לכלל שליחות א"כ אף שיש לו שליחות מד"ס לחומרא י"ל היינו שליחות ממש ולא זכייה. וכ"כ הרא"ש ספ"ק דגיטין סי' י"ז בשם ר"י לענין מעמד שלשתן שאם הנפקד א"י ואמר לו כו' שהרי אפי' זיכה לו ע"י זכייה גמורה לא קנה כו'. ואף לד' בעה"ת שער כ"ח ח"ב דין א' דקנה. אינו משום דיש לו זכייה אלא משום שהמקבל איהו דאפסיד אנפשיה שנתרצה לסלק עצמו כו'. ועיין מזה בטוש"ע ח"מ סי' קכ"ו סעי"ט מיהו זה אינו ראיה דהתם הפי' שאין לו זכייה מדאורייתא. וכ"כ הק"נ שם ס"ק פ"ג וז"ל משא"כ בעכומ"ז לא מצינו לו קנין זכייה מדאורייתא כו'. והנה כדברי הר"ן בקדושין דמ"ב כ"ה דברי הרשב"א בחידושיו שם ד"ה מהא דאמרינן וז"ל וראיתי לרבותינו בעלי התוספות שאמרו משום רש"י דזכייה מדין שליחות הוא כו'. וכ"כ התוס' בגיטין פרק האומר (דס"ד סע"ב) ד"ה שאני. וא"ת והא זכייה היא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן כו' וי"ל כו' אבל בזכייה כו'. ולפ"ז י"ל שקטן יש לו זכייה מדאורייתא משום דאתי לכלל שליחות. כי כח הזכייה אף בקטן הוי כמו שליחות בגדול. וכן התוס' והרא"ש בנדרים פ"ד (דל"ו ריש ע"ב) ביארו דזכייה מטעם שליחות הוא. וז"ל הרא"ש כיון דזכות הוא לו. שהוא פוטר כריו בתבואתו לא צריך דעת דאנן סהדי דניחא ליה וה"ל כאילו עשאו שלוחו עכ"ל. אלא דלפ"ז י"ל בקטן כיון דלא יכול לעשות שליח א"כ מה דאנן סהדי דניחא ליה לא עדיף מדאורייתא מאילו עשאו שליח ואין לו זכייה מדאורייתא כ"א מדרבנן. וכמ"ש התוספות בפ"ט דב"ב (דקנ"ו סע"ב) בד"ה זכין לגדול ואין זכין לקטן. וא"ת ולמה אין זכין לקטן הלא זכין לאדם שלא בפניו. וי"ל כיון דזכייה מטעם שליחות מאן דמצי משוי שליח יש לו זכייה. ומאן דלא מצי משוי שליח אין לו זכייה עכ"ל:

אך התוספות פ"ק דכתובות (די"א ע"א) סד"ה מטבילין אותו. כתבו וז"ל ולפי ספרים דגרסינן בב"מ (דע"א ב') זכייה מיהא אית ליה. ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה כו'. ואע"ג דזכייה הויא מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת. או שמא היה רוצה להעדיף. אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל. ור"ל דלא שייך לומר דבעינן דעתו רק בדבר שיש בו צד חוב אבל בדבר שזכות גמור הוא דלא בעינן דעתו א"כ אף שהקטן אין לו דעת סגי. כיון דאתי לכלל דעת כו'. ומ"מ אין הקטן זוכה לאחרים כיון שאין לו דעת וכאן אין שייך לומר דזכות הוא לו. דהא הזכות הוא לאחרים ולא לו. וכן בהרמב"ם פ"ד מה' זכייה דין ו' שכתב הואיל ואינו ראוי לשליחות משמע דס"ל דזכייה הוא מדין שליחות ואעפ"כ ס"ל דזכין לקטן מדאורייתא. ועיין בהרמב"ם פי"ג מהא"ב דין י"ג. וא"כ י"ל לגבי אינו יהודי לענין מלאכת שבת דאמרינן דיש לו שליחות לחומרא. א"כ גם כשעושה מעצמו דבר דישראל ניחא ליה וזכות גמור הוא לו. חשוב כמו שלוחו. דהא בדבר שהוא זכות גמור אמרינן שזכין אף לקטן שאין לו דעת והוא ג"כ מדין שליחות וכ"ש לגדול שלא מדעתו. א"כ כיון דזכייה כזו חשוב שליחות ממש. לכן גם לענין מלאכת שבת חשוב כה"ג כשליחות. וזהו ענין ואם בשביל ישראל אסור דפי' רבינו ז"ל בק"א דסי' רס"ג דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו. והיינו משום דזכות גמור הוא לו. ואף לפי' הר"ן והרשב"א דזכין לקטן רק מדרבנן היינו כיון שאין לו דעת. אבל לגדול הרי זכין מדאורייתא. והכא אע"ג דהא"י אינו יכול לזכות לישראל מדאורייתא מ"מ הא שליחות שלו הוא ג"כ רק מדרבנן א"כ כמ"כ הזכייה שלו בשביל ישראל מאחר דזכייה מדין שליחות הוא. ואפילו לדברי האומרים דזכייה אינו מדין שליחות כמ"ש בחידושי מהרי"ט ר"פ האיש מקדש שם דיש לקטן זכייה מן התורה ולא מדין שליחות וכ"כ בחידושי הריטב"א פ"ק דכתובות די"א ע"א תנינא זכין לאדם שלא בפניו וההיא אפי' בקטן ואפי' מדאורייתא דזכין ולא מדין שליחות שאין שליחות לקטן כו' עכ"ל. מ"מ י"ל דמחזי כשלוחו עכ"פ. כיון דזכייה מהני במקום דצריך שליחות. דהנה בחידושי הרשב"א בקדושין רפ"ב שם הביא ראיה דזכייה מדין שליחות הוא מהא דנדרים פרק אין בין המודר (דל"ה ב') התורם משלו על של חבירו צריך דעת כו'. או דלמא א"צ דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. וכדפסקו הרמב"ם וטוי"ד סי' של"א ועי' ב"ח שם. ובתרומה שליחות כתיבא בה ואי לאו דחשוב כשלוחו לא היה יכול לתרום כו'. וא"כ להאומרים דזכייה אינו מדין שליחות. צריך לומר כמ"ש בחה"ר עצמו בנדרים דל"ו ע"ב שם ד"ה הא דאיבעיא להו. וי"ל דתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי. אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו כו' עכ"ל. וא"כ גם לסברא זו כיון דזכייה מהני במקום שליחות. דאי לאו זכות הוא לו הי' בעינן שליחות ממש. משום דבתרומה שליחות כתיבא. והכא כיון דמזכה לו משלו א"צ שליחות. נשמע דזכייה מהני תחת ענין השליחות. ולכן לענין איסור מלאכת א"י בשבת. היכא דזכות הוא לו. י"ל דמחזי כשלוחו. והא שבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אע"ג דודאי זכות הוא לו. י"ל שם התירו ולא חשו למחזי כשלוחו. ועוד דה"ל משאצ"ל:

קיצור. י"ל בדבר שהוא זכות גמור חשוב שלוחו אף שלא מדעתו. הר"ן ס"ל זכייה היא מטעם שליחות. וקטן אפ"ל דמה שזכין לו אינו מדאורייתא. והתוס' ס"ל דזכין לקטן מדאורייתא. לכן גם בא"י היכא דאמרינן שיש לו שליחות לחומרא כמ"כ י"ל יש לו זכייה לזכות להישראל לחומרא. הגם שיש לחלק ולומר דבשליחות ממש אמרו לחוש לשליחות לחומרא אבל זכייה דהיא רק מטעם שליחות י"ל לא החמירו. מ"מ יש לחוש לחומרא. וי"א דזכייה אינו מטעם שליחות וקטן זכין לו מדאורייתא אף שאין לו שליחות. ומ"מ כיון זכייה מהני במקום שצריך שליחות ע"כ יש לחוש גם בזכייה דאינו יהודי לחומרא: