ג

והנה גם אם נאמר דגם בשכיר יום כששכרו לימים אע"פ שמקבל שכר יש בו משום איסור שליחות ג"כ מלבד איסור אמירה לנכרי כדמוכח מלשון אאזמו"ר נ"ע במה"ב לסי' רמ"ג בתחלתו גבי ושאני שכיר יום דכיון שכל יום מתחשב לבדו כו' ונעשה כשלוחו ממש כו' וכיון שיום השבת משתלם להא"י בפ"ע אין לך מחזי כשלוחו גדול מזה כו' עכ"ל דע"ז סע"ב ודע"ח ע"א בדפוס קאפוסט. וכ"כ בפנים סי' רמ"ג ס"ד כעוסק בשליחות הישראל כו' וכן עיקר. ולק"מ מהא דאמרינן בשבת (דף קכ"א) דכשמקבל שכר אדעתיה דנפשיה עביד משום דה"ט דלא סגי אלא בעושה ממילא. ולא כשאומרים לו לעשות. והטעם משום דבאמת יש להבין מ"ש רבינו ז"ל בקו"א דסי' רס"ג סק"ח שהבאתי למעלה שב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר. והא' מהם הוא כשהאחר עושה בשבילו וזה אסור בא"י אפילו בלא אמירה אליו כו' משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו כו' האיך יהיה נעשה שלוחו בלי ציוויו ודעתו הרי מבואר בש"ס בדוכתי טובא דאפי' באומר ומגלה דעתו שיעשה הדבר אם אינו מייחד לומר בפי' שיעשה לא נקרא שלוחו כמו גבי מודר הנאה בש"ס ר"פ המדיר (דף ע' ע"ב) ופרנס לאו שליחותיה עביד א"ר הונא באומר כל הזן אינו מפסיד. וכי אמר הכי לאו שליחותיה קא עביד כו' ע"ש. הרי אף בישראל לישראל שיש בו שליחות מדאורייתא לא חשוב שלוחו כה"ג. ובפ"ד דנדרים (דל"ו ע"ב) גבי כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כו' לא חשוב שלוחו ממש. אלא שהר"ן שם כתב דהא דלגבי תרומה מהני היינו משום דלגבי תרומה בגילוי דעת בלחוד דניחא ליה סגי. ולגבי מודר הנאה לא חשוב מהני כיון דלא משוי אידך שליח בהדיא כו' דלאו שליחות גמור הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דלענין תרומה חשוב זה שלוחו. אבל בפי' הרא"ש שם כ' כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. דדעת איכא שליחות ליכא. וכן בתוספות בגיטין פרק התקבל (דף סו ע"א) בד"ה כל השומע קולי יש ב' סברות הא' דכל הרוצה לתרום חשוב שליחות ממש רק לגבי מודר הנאה שרי וכדפי' רש"י בנדרים שם. או סברא דאינו חשוב שליחות. מ"מ בנד"ז גבי ישראל לא"י דשליחות רק מדרבנן יש להקל כמו במודר הנאה (גם חילוק בין נד"ז לדין דרבינו גבי מרחץ דהתם הישראל נהנה ומרויח ע"כ מחזי יותר כשלוחו משא"כ הכא דאין מרויח גם בלא"ה יש דעה בירושלמי דאף שכירי יום מותר הביאו הסמ"ג א"כ יש להקל בכה"ג) ועוד דהא כתב הר"ן שם דאם אמר כל התורם אינו מפסיד לא חשוב שליחות כלל. וכ"ש כשהא"י עושה מאליו. ואמנם באמת מבואר בש"ס ג"כ כמ"ש אאזמו"ר נ"ע. והיינו מ"ש במשנה ס"פ כל כתבי (דף קכ"ב ע"א) ואם בשביל ישראל אסור. מיהו בתוס' שם ד"ה ואם משמע דהאיסור משום שמא אמר להא"י לעשות בשבילו. וכ"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' רע"ו ססעי' א'. וכן מהמשנה פ"ב דמכשירין מ"ה ואם רוב ישראל כו' שהובאה בגמרא שם. מיהו בפי' המשניות להרמב"ם במסכת מכשירין שם משנה ו' פי' שאנו חוששין שמא ישראל עוררו כו' משמע לולי זה אין בו שליחות. וכ"מ בהרמב"ם פ"ו מהל' שבת דין ב'. ובבכורות פרק חמישי במשנה הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ופי' הרע"ב כיון שהא"י עשה כן כדי לעשות נחת רוח לישראל נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור עכ"ל. משמע דחשוב כאילו הוא שלוחו. מיהו לפמ"ש הרא"ש בנדרים (דל"ו ע"ב) דדעת איכא שליחות ליכא כמש"ל י"ל דגם כאן מה שאמרו לדעתו אסור. היינו דדעת איכא ושליחות ליכא. וכ"מ בהג"א במסכת ב"מ פרק הפועלים על ההיא דאיתא שם (דף צ' סע"א) הלין תורא דגנבי ארמאי ומסרסי יתהון כו' ובהג"ה שבהרא"ש שם סי' ו'. הג"ה בשם הא"ז מיהו נראה בעיני היכא דידעינן בבירור דעביד הא"י מדעתיה אע"פ דלהנאת ישראל מכירו מתכוון מ"מ כיון דישראל לא אמר לו כלל לא קנסינן ליה למכור כלל והכא דאסור דחיישינן להערמה דמאחר שהא"י מכירו וגנבו וסרסו והחזירו רגלים לדבר שהבעלים אמר להן עכ"ל. ועיין בטואה"ע ססי' ה' ובב"י שם. וע"ש בבית מאיר ססי' הנ"ל שהאריך בדין שליחות והביא מהתשו' פנ"י חי"ד סי' ג':

קיצור. היכא שהא"י עושה בשביל ישראל דאסור אפ"ל שאין האיסור משום דכה"ג חשוב שלוחו. די"ל דכה"ג לא חשוב שלוחו דלא עדיף מהא דכל הרוצה לתרום שאין זה שליחות וכ"מ בהג"א בב"מ ס"פ הפועלים. אלא טעם האיסור דחיישינן שמא יאמר להא"י לעשות בשבילו כמ"ש התוספות ס"פ ט"ז: