ב

ובתוספות שבת סי' רמ"ג בהכללים שהקדים. כלל י"ב. משמע דכה"ג שרי. וז"ל מיהו נראה דאם שוכר את האינו יהודי בקבולת לשנה באופן זה דהיינו שקוצב לו שכר קבוע על כל יום ויום שיסיק בפני עצמו והוא אינו מקפיד עליו מתי יסיק או לא יסיק דבד' וה' פשיטא דשרי בכה"ג דלא גרע מאגרת בסי' רמ"ז ס"ג וכמש"ל. ואפ"ל דאפילו בע"ש שרי כה"ג דעדיף מאגרת וכמש"ל בדין י"ב וכ"ז מדינא עכ"ל. ולכאורה דברי אאזמור הגאון ז"ל בש"ע סי' רמ"ג סעיף ד' חולק על דעת התו"ש שהרי כ' וכ"ש שאם שכר את האינו יהודי לימים שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ כו' שאף שהאינו יהודי מתכוון לטובת עצמו כו' ה"ז כעוסק בשליחות הישראל כו' עכ"ל. ונרשם ע"ז בהמראה מקום. ירושלמי והוא מהירושלמי פ"ק דשבת שהביאו התוספות ספ"ק דעכומ"ז (דכ"א ע"ב) אומנין ישראל כו' אר"ש ב"א בד"א בקבולת אבל בשכירי יום אסור ופי' ריא"ז בש"ג פ"ק דשבת בד"ה וכן כל מלאכה. אבל אם נותנה לו בשכר ידוע בכל יום ויום ה"ז אסור לעשותה בשבת שהרי הוא כאילו אומר לאינו יהודי לעשות מלאכתו בשבת כמו שביאר מז"ה עכ"ל. ור"ל דהאיסור בירושלמי אף ששכרו לימים הרבה בשכירות עבור כל יום כך וכך וגם לא איכפת לו שיעשה בשבת דוקא או שלא יעשה בשבת רק שהא"י עושה מאליו בשבת אפ"ה אסור וס"ל לאאזמו"ר הגאון נ"ע הטעם משום דה"ל כעוסק בשליחות הישראל. ובקו"א דסי' רמ"ג סק"א הביא דברי התו"ש הנ"ל דגבי מרחץ וחילק בין דין שלו לדין של התו"ש יעו"ש. משום דהתם קבל עליו כל המלאכות הצריכות כו'. והנה בנ"ד אף אם נאמר דלא הוה כנדון של התו"ש אלא כהנדון של אאזמו"ר נ"ע סי' רמ"ג סעיף ד'.אעפ"כ נ' לחלק ביניהם ולהקל והוא משום דהתם בסי' רמ"ג ס"ד מיירי ששכרו סתם ולא שהתחייב הא"י לעבוד כך ימים קצובים. משא"כ בנ"ד מיירי לימים שנתקשר השר שיעבודו לו כ"כ ימים כנ"ל. וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו והוא ע"פ מ"ש רבינו בקו"א סי' רס"ג דמ"ג ע"ב סק"ח וז"ל דהנה ב' מיני איסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחר. א' משום שהאחר עושה בשבילו וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו שצריך למחות בידו כדאיתא (בד' קכ"א) אדעתא דישראל מי שרי ואין הטעם משום גזירה שמא יאמרו לו כו' אלא הטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו כו' אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו אלא שהאמירה אסורה וזהו איסור ב' עכ"ל. והנה כל היכא שהנכרי מקבל שכר עבור מלאכתו אדעתי' דנפשיה קעביד כמבואר בגמ' פכ"כ (דקכ"א ע"א) ולפ"ז הי' קשה לכאורה דהא בשכיר יום כיון שמקבל שכר אדעתי' דנפשי' קעביד ומסתלק האיסור הראשון ולא נשאר רק משום אמירה לעובד כוכבים שזהו איסור ב'. וא"כ בשכרו לימים סתם ואינו מקפיד עליו איזה יום יעשה והאינו יהודי עושה מעצמו ביום השבת כיון שאין הישראל אומר לו בפי' לעשות בשבת למה יהי' אסור. וצ"ל משום כיון שמדינא בעה"ב יכול לחזור בו בסוף כל יום מאחר שלא שכרו לימים קצובים אלא לימים סתם שכל יום שיעשה יתן לו עבורו סך זה עד"מ ומספר הימים שיעשה תלוי ברצון שניהם. א"כ כיון שבתחלת יום השבת הי' בעה"ב יכול לחזור בו שלא יעשה עוד ולא נקרא אפילו חזרה באמת אלא בהעברה ור"ל שיכול לומר לו איני שוכרך עוד עתה כי אין נצרך לי לעשות ומדלא אמר כן א"כ הוי כמצווה עתה לעשות ויש בו משום אמירה לנכרי עכ"פ הגם שעושה אדעתי' דנפשי'. וה"ט לא שייך בשוכר הנכרי לימים קצובים במספר שאין בעה"ב יכול לחזור מדינא קודם כלות הזמן כמ"ש בח"מ סי' של"ג. וא"כ בשבת לא הוי פסיקה חדשה וכיון שאינו אומר לו עתה לעשות בשבת מהכ"ת יהי' אסור:

קיצור. דעת התו"ש גבי מרחץ אם הישראל קוצב להא"י שכר על כל יום ויום שיסיק. ואינו מקפיד באיזה יום יסיק. אף שהישראל יקבל כל הריוח שרי מדינא היכא דליכא משום מראית עין. ואאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' רמ"ג ס"ד נ' שחולק עליו. וראייתו מהירושלמי שהביאו התוספות ספ"ק דעכומ"ז (דכ"א סע"ב). ומחלק בין דין זה לדין שבש"ע סי' רמ"ז ס"ג הנובע מדברי הר"ן ספ"ק דשבת. אעפ"כ לדבריו ג"כ אפשר לחלק בין שוכרו לימים סתם ולא התנו כמה וכמה ימים. אזי כשהאינו יהודי עושה בשבת אסור. אבל אם קצבו ביניהם כמה ימים הם השכירות כגון שלשים יום מתוך משך ששים יום עד"מ והאינו יהודי עושה מעצמו בשבת י"ל דשרי: