ד

וכן משמע עוד ראיה מלשון הבה"ג שכתב ואי לית ליה חמרא מייתי עינבי ועצר להדן כו' הואיל וגבי נזיר קרוי יין דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין עכ"ל. הרי למדנו דכמ"כ לענין בפה"ג בעינן יין שהנזיר חייב עליו. וא"כ ביין צמוקים שרובו ככולו מים נגד סחיטת מי הצמוקים. אע"פ שיש בו טעם יין נראה שהנזיר לא היה חייב עליו לדברי הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות דין ד'. דס"ל שגם באיסורי נזיר אין היתר מצטרף לאיסור. לרבנן דרע"ק. וגם לא אמרינן טעם כעיקר בכה"ג לחייבו. ואף דרש"י פ"ג דפסחים (דמ"ד רע"ב) ד"ה חייב ס"ל שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין אתעבידו להו כל המים כיין לגבי נזיר. הרי הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות דין ה' חולק ע"ז. וגם לפרש"י לא קי"ל כן למסקנא כמש"ש (דף מ"ה ע"א) בד"ה ורע"ק. ורבנן דפליגי עליה דר"א אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כו'. והלח"מ פ"ה מהל' נזירות דין ד' הביא דרש"י ס"ל טכ"ע אינו דאורייתא והא דילפינן בנזיר ממשרת ליתן טעם כעיקר תירץ שם רש"י ב' תירוצים הא' דהיינו דוקא גבי נזיר כו'. הב' דאפילו בנזיר לא אמרינן הכי וקרא דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור כו' והוא בפרש"י פרק גיד הנשה (דצ"ח סע"ב). וכ"ד הר"ש במסכת טבול יום פרק שני ה"ג דקמ"ח ע"ד ותדע דהא כזית שמן כו' דאטו מי מחייב בחצי זית הנבלע יותר מכשהוא בעין כו' וכ"ד הרשב"א במשמרת הבית דצ"ט ע"א וז"ל שבשאר איסורין אינו לוקה עד שיאכל כ"כ שיהא במה שאכל כזית מן האיסור כו' והארכתי מזה ע"פ הסוגיא דר"פ אלו עוברין. ואף לפר"ת דטכ"ע דאורייתא ס"ל להרשב"א דאסור ואין לוקין עליו עד שיהי' בו כזית בכדי אכילת פרס. ואף למ"ד דלר"ת לוקין עליו. הנה לענין בפה"ג שאני כמ"ש בחידושי ר"י בן מיגש פ"ו דב"ב דצ"ז ע"א וז"ל דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא לאו כלום הוא הני מילי לענין בפה"ג דלא מברכינן בפה"ג אלא אגופיה דחמרא אבל אטעמא בלחוד לא מברכינן מש"ה כי רמא תלתא ואתא תלתא כיון דגופיה מיא הוא אע"ג דאית ביה טעם יין ולא כלום הוא ולא מברכינן עליה בפה"ג. אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמא נמי אסור כדקי"ל כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם אפילו רמא תלתא ואייתי תלתא חמרא הוא עכ"ל. וכ"ד הרמב"ן שם בד"ה שמרים שיש. גבי ומה שאמרו בשל תרומה כו' שהרי מעט יין מעורב במים אוסרין בששים עכ"ל. והא דגבי המתמד ונתן מים. לא דמי לתרומה אע"ג דטבל ג"כ איסור כמו תרומה. וא"כ מדוע אינו אוסר הטעם. כבר תירצה הרמב"ן שם בד"ה וביתר מכדי מדתו וז"ל קשה לן מאי קושיא התם טבל הוא ואוסר בנ"ט כו' וי"ל דשמרים לאו טבל הם כו' דפסולת אוכלין הם כו' הלכך שמרים של טבל אין עליהם איסור טבל כו' עכ"ל. א"כ לדברי הר"י בן מיגש והרמב"ן א"צ למ"ש התוספות בב"ב שם (דצ"ז א') סד"ה הוא הדין. וי"ל דאינו אלא קיוהא כו' וכ"כ בספ"ק דחולין. ולהר"י בן מיגש והרמב"ן א"צ לזה דאף שיש כאן טעם אינו אוסר רק גבי תרומה והקדש וכנ"ל. אבל בשמרים של טבל אין נ"ט אוסר עד שיהי' גופיה חמרא כמו לענין ברכת בפה"ג. הרי דבריו מבוארין דבפה"ג לא מברכינן אטעמיה דחמרא כ"א אגופיה דחמרא. א"כ אף אם בנזיר היה מחייב על יין הצמוקים. משום היתר מצטרף לאיסור בכה"ג דיש נתינת טעם. אם משום דאמרינן בנזיר טעם כעיקר דאורייתא. מ"מ לענין ברכת פה"ג נראה דלא מברכין עליו אא"כ גופיה חמרא. וכש"כ לדברי הרמב"ם שגם הנזיר לא היה לוקה עליו אא"כ היה בו כזית יין בכדי ג' ביצים מהתערובות ושתה ג' ביצים. א"כ כמ"כ לענין ברכה בפה"ג אין מברכין עליו. אשר ע"כ מכל זה היו נראה הפי' מעצרים להו שבהרי"ף ובה"ג כמ"ש לעיל דרק המים שנבלעו בהצמוקים הם נעשו יין על ידי סחיטת הצמוקים:

קיצור. מלשון בה"ג נראה דעכ"פ אין מברכין בפה"ג אלא במה שנחשב יין לגבי נזיר. והנה בפסחים (דמ"ג רע"ב) יש דעה דבשרה ענבים ויש בהם טעם יין חשוב יין לגבי נזיר. כן פרש"י. אך לרש"י ג"כ למסקנא י"ל דלא קי"ל כן. ואף אם קי"ל כן היינו רק גבי נזיר ולא בכל איסורין שבתורה. ולגבי כל איסורין שבתורה הוי טכ"ע דרבנן. וגם למ"ד דאורייתא אין לוקין ע"ז. והרמב"ם פסק גבי נזיר ג"כ כן. א"כ ממילא דאינן חשוב יין גם לברכת בפה"ג. ור"י בן מיגש כ' דלא מברכין בפה"ג אלא אגופיה דחמרא לא אטעמא דחמרא. אף שלענין איסורין חשוב איסור כה"ג משום טעם כעיקר. וכ"נ דעת הרמב"ן בחידושיו וגם גבי שמרים של טבל הדין כן מטעם דשמרים אין להם דין טבל יעו"ש: