א

סימן כה

בסי' קנ"ח במ"א סק"ז מכריח להתיר מרקחת בדבש בלא נט"י מהא דאמרי' בב"ב (דף פ' ע"ב) דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. ובתוס' שם הקשו מהא דחשבי' במס' מכשירין דבש בהדי ז' משקי'. ותירצו שדבש בכוורתו הוא קרוש עם שעוה ותורת אוכל עליו ואינו צריך נט"י ואח"כ מביא שמשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו שוב אינו מיקרי משקה ולכאורה תמוה דא"כ נשארה קושי' התוס' במקומה איך חשב במס' מכשירין דבש בהדי ז' משקין (א). ובש"ע אדמו"ר ז"ל סעי' ט' חלק באם נתנו חמאה מהותכת לתוך האוכל אז צריך נט"י ואם נתנו חמאה קרושה אע"פ שנימוחה אח"כ א"צ נט"י שמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. משמע מלשונו שאע"פ שהרוב חמאה מהותכת בעין בעת האכילה א"צ נט"י הואיל ומתחלה היתה קרושה דאל"כ ה"ל לפרש. ובסי' תק"ה כ' הט"ז סק"ב וכן אדמו"ר ז"ל שם סעי' ב' הביא דין זה לפסק הלכה. גבי הא שמותר לחלוב הבהמה ביו"ט לקדרה שיש בה אוכל שדוקא אם הרוב נבלע באוכל הוא דאמרי' שכאוכל דמי. אבל אם נבלע רק מעט והשאר עומד בעין אסור. וה"ה כאן ר"ל דוקא כשרוב החמאה נבלע בהאוכל הוא דאין על הנשאר תורת משקה אבל אם נבלע רק מעט אפשר לומר שאין על השאר תורת אוכל אע"פ שמתחלה היתה קרושה. ואע"פ שבש"ע אדמו"ר ז"ל כ' בטיגון שודאי נבלע כל החמאה אה"נ שהדין כן לשטתו אף באוכל חם שאם נתנו חמאה קרושה אף שנימוחה באמצע האכילה והיא עומדת מהותכת בעין אין עליה תורת משקה. יורנו נא אם יש לדמות הכא להתם:

ובפמ"ג שם בסי' תק"ה סק"ב כ' ועי' סי' קנ"ח במ"א סק"ז. דבש מרקחת ר"ל משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ולסברת אדמו"ר ז"ל שחילק בין נותן חמאה קרושה לחמאה מהותכת שלא אמרי' משקה הבא לאוכל כאוכל דמי. א"כ בדבש מרקחת ודאי שנותני' דבש מהותך בכלי לטגנו וכ"כ אדמו"ר בסידור סעי' כ"א לפי שמתיכים הדבש תחלה לבדו א"כ לא אמרי' משקה כו' כאוכל דמי שכבר ירד עליו תורת משקה קודם שנתנו לתוך האוכל וגם המ"א לא פליג בהא אלא בדבש שסובר שתורת אוכל עליו אף במהותך אבל במידי שודאי משקה הוא ודאי שסובר כן. והפמ"ג כ' סברתו אפי' כשנאמר דדבש משקה הוא ר"ל משקה הבא לאוכל כו' דאל"כ דבריו תמוהים דהא המ"א סובר שדבש אין עליו תורת משקה כלל הואיל ומתחילה בכוורתו הי' קרוש עם שעוה:

במ"א ס"ק י"ג ובש"ע אדמו"ר ז"ל סעי' י"ג. נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה כו' אף שהוא מבאר ההלכה היטב. אבל עדיין אינו מתיישב לי שהקושי' במקומה עומדת יטול גם כעת ויברך וממ"נ בירך כראוי אם נט"י אינה צריכה כוונה יהי' ברכתו על נטילה הקודמת דהא מותר לברך גם אחר ניגוב. ואם צריך כוונה הרי מה טוב שנוטל כעת ומברך. והנראה שהשמועה מתפרשת בדרך זיל הכי קמדחי' לי' וזיל הכא קמדחי' לי'. ואין אני מבין. דהא הכא א"צ למעשה אחר עוד. אחר שאתה מדחהו מן נטילה הראשונה אלא מיד שאתה מדחהו ואומר שנט"י צריכה כוונה הרי מיד עלתה לו נטילה השני' שנטל בכוונה. ועוד מ"ש ממ"ש המג"א גופי' בסי' קנ"ט סקט"ו שהתם ג"כ אפשר לומר זיל הכא כו'. ומדוע לא תי' התם כן:

הר"ש בפ"ב דידים מ"ג הביא תוספתא הובא בב"י סי' ק"ס. נוטלין ד' וה' זה בצד זה ואין חוששין כו' ואין חוששין נמי שמא לא ניטלו מן הרביעית כו'. אם כשנטלו הג' עדיין נשאר בכלי רביעית מהניא נטילה לב' האחרוני' וספק הידים טהורות ע"כ. ולכאורה תמוה היאך כתב שמהניא נטילה לב' האחרוני' הלא ממ"נ אם נשאר להם רביעי' נטלו הג' רק מרביעית ותנן מי רביעית לא' אף לשנים אבל לא לג' וידם טמאות אפי' בדיעבד. ומ"ש ממ"ש הרא"ש גופי' בפ"ב מ"ב תוס' רשבג"א שתי ידיו של ב' נידונית כשני אנשים כיצד ב' שנטלו שתי ידיהן מרביעית לא יחזור כו'. ופי' הר"ש לא יחזור השני ויטול ידו השני' דמתחלה לא נטל אלא ידו אחת וזאת השני' נעשי' כיד אחר שלישי ומי רביעי' נוטלין ב' ולא ג' עכ"ל. והוסיף עוד הרשב"א ולפיכך אם הי' בכלי חצי לוג ידיו טהורות וא"ל אין ידו השני' טהורה ע"כ. הרי שלא מהניא נטילה אפי' לידו השני' ואפי' בדיעבד. וה"ה מחצי לוג לה' ואין לחלק שכאן מיירי בב"א שקיל טפי דלית כאן טעם שמא יצמצמו. דהא הטור כ' בפי' ססי' ק"ס בין שנוטלין זאח"ז בין שנוטלין כולם כא' שקאי על כל מ"ש מקודם. דארבעה מחצי לוג נוטלין אף זאח"ז ויותר מד' אף בב"א אסור (ב):

בב"י רסי' קס"א סוף ד"ה ומ"ש ואם יש לו בצק. וצ"ל דאכנגד הבשר קאמר אבל שלא כנגד הבשר חוצץ כמו בטבילה עכ"ל. והא הב"י כ' קודם זה דהרשב"א בנט"י דרבנן הקיל. בטבילה דאוריי' רצה להחמיר. והנה גבי טבילה אינו חוצץ כ"א שלא כנגד הבשר. א"כ בנט"י דקיל ממנו גם שלא כנגד הבשר אינו חוצץ. וכן בי"ד סי' קצ"ח כ' הב"י דלהרשב"א בנט"י אין צואה חוצצת אפי' שלא כנגד הבשר וסלק שם בצ"ע. ומדוע העלה כאן דחוצץ כמו בטבילה:

בב"י סי' קס"ב בד"ה והרשב"א. וליוצאי' למעלה מן הפרק ההוא אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה וכ"כ המ"א. ותמי' לי ראשון איך כ' שאין להם טומאה ניחוש שהמים שיהיו על כף היד שנטמאו שם יצאו על הזרוע ויחזרו אח"כ. ועוד דא"כ שאין לחוש איך יפרש הרשב"א לשטתו שסובר שצריך ליטול עד קנה הזרוע המשנה נטל את הראשוני' והשני' חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה אחר שאינו חושש בזה. הנה מלשון רבינו ז"ל בשולחנו סעי' ו' נראה שתיקן זאת בלשונו שכ' וז"ל ונטמאו שם אף אם לא יצאו מהאצבעות אלא מחמת הכלי ע"כ. משמע הא כשנוטל עד הזרוע שכשיצאו מחמת הכלי לשם לא יטמאו אין לחוש. לפי"ז צ"ל שהרשב"א מיירי רק במים שיצאו מן הכלי ומדוע אין לחוש למים שיצאו מפיסת היד (ג):

בסי' קס"ב סעי' ז' אם שפשף ידיו זו בזו יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים שהם מטמאות זו את זו. וכ' המ"א ס"ק י"ג היינו לאחר שנטל מים שני' או שנטל מרביעי'. ובססעי' ד' כ' בש"ע ואם נטל כל יד מרביעית א"צ לכל זה. משמע אפי' נגע בהם אחר לא נטמאו. רק שהמ"א כ' ס"ק י"א ואם נגע בהם אחר טמאות. משמע לכה"פ כשיגיעו זו בזו לא יטמאו וכ"כ הפמ"ג וא"צ לכל זה קאי אשלא יגעו ידיו זו בזו. ובפמ"ג כ' על ס"ק י"ג דזה למ"ד עד קשר אצבעות ומ"מ מקום טומאה עד הזרוע ע"כ ואינו מיושב דהא ע"כ הב"י סובר דאפי' נגע בו ידו שאינו נטולה לא נטמא ידו הנטולה ברביעי' בב"א כמ"ש בססעי' ד' וא"כ סעי' ד' וסעי' ז' סתרי אהדדי. ובש"ע אדמו"ר סעי' ח' משמע שהמ"א חולק בזה על הרב"י רק שבמ"א משמע שהוא מפרש כן לשטת הש"ע:

ולכאורה כל הסעי' תמוה דאיך מיירי כאן אם נטל מרביעי' סותר לס"ד. ובפחות מרביעית ל"ל למימר יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים. אפי' במקום שנפלו בו מים נמי אסור ליגע כמ"ש בסעי' ה' רק שאפשר לומר כמ"ש הט"ז סק"ז שמיירי בנטל פחות מרביעית. וקאתי משיורי טהרה שבמקום שנטל טהורים. ואעפ"כ המים שעליהם טמאים לענין נגיעת יד השני בה ולפי מה שפסק הש"ע ססי' קס"א דנוהגי' כהרי"ף ליטול עד הזרוע א"כ סעי' זה דלא כהלכתא דהא מיירי בנטל רק עד קשר אצבעות. ולמה זה הובא בש"ע [עכ"ל השואל]:

(א) מ"ש דלפמ"ש המ"א סי' קנ"ח ססק"ז בשם הכ"מ ישאר קושיית התוס' דב"ב (דף פ' סע"א) תימה לר"י כו'. לק"מ דתי' ר"י שם אינו ענין כלל למ"ש הכ"מ דר"י מיירי אפי' אינו קרוש אלא טופח ע"מ להטפיח ואעפ"כ כיון שמעורב עם השעוה אין עליו תורת משקה כ"א תורת אוכל והכ"מ מיירי בדבש שהופרש מן השעוה שיש לו דין משקה כל זמן שהוא לח אבל אם נקרש אע"פ שחזר ונימוח תו לא חשיב משקה רק אוכל וכמ"ש התוס' פ"ק דפסחים (דף י"ד ע"ב) ד"ה אפי'. וכ"כ הר"ש פ"ג דטהרות מ"ב אלא שכ' שם כן מסברתו ע"ש במ"ש וצריך להוסיף על דברי ר"ת ולומר דבקרוש וחזר ונמחה איירי כו' ובתוס' דפסחים הנ"ל מבואר כן בשם ר"ת עצמו וצ"ל שהר"ש נמשך אחר התוס' דמנחות (דל"א ע"א) ד"ה אימא שכ' ותירץ ר"ת דהכא מיירי בקרוש כו' ולא נז' שם שחזר ונימוח ע"כ הוצרך להוסיף כן מסברת עצמו. אבל באמת מבואר כן בשם ר"ת עצמו בתוס' דפסחים הנ"ל שהביא הכ"מ:

(ב) עיין ר"ש פ"ק שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים כו' לא חשו כמה יגיע כו' א"כ כי הגיע לג' רביעית ונשאר עדיין בכלי רביעי' מהני לשנים. משא"כ במ"ב כיון דשתי ידי' של שני אנשי' הם כשני אנשים ולא נשאר רביעית אין ג' יכול ליטול דשירי טהרה לא התירו רק לשני ולא לשלישי. ומ"ש בפ"ק לארבעה דמשמע ולא לחמשה היינו לכתחלה שאין לעשות ספק ידים לכתחלה. ודוגמא לדבר כמו רביעית ומחצה אסור לג' לכתחלה ודיעבד אם נטל הראשון מחצי רביעית כמש"ר סי' ק"ס סי"ז:

(ג) דברי הרשב"א באמת צ"ע לכאורה. [ע"כ מצאנו]: