א

בענין עיבוד רצועות. הנה לפרש"י בסנהדרין (דמ"ז) רבא ס"ל כת"ק דבתי התפילין א"צ עיבוד לשמן. וביאר דבריו הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה דהא אפי' עיבדו לשמה עור דחול הוא כיון דהזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותה להשתמש בהן חול א"כ מה הועיל בעיבוד כי מטיל להו בטלאי (ר"ל בתים) עור דחול מטיל בהו וקי"ל כרבא. והר"ן בסנהדרין שם כ' וז"ל פרש"י דת"ק דאמר שעיבדן שלא לשמן כשרות אתיא כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא דעיבוד העור לשמו אינו אלא מטעם שיתקדש העור בהזמנה קודם שישתמשו בו בקדושה והואיל ולרבא הזמנה לאו מילתא היא. נמצא עיבוד לשמו בטל מעיקרא ולפיכך אם לא עיבדן לשמן כשרות עכ"ל וכ' הרמב"ן במלחמות שם שכ"ד הרי"ף לפסוק כת"ק ולא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה. וכ"פ הרמב"ם. והקשו התוס' על רש"י מהא דגיטין פרק הניזקין (דף נ"ד) גבי גוילים דס"ת דמשמע דבעי עיבוד לשמה. ויש ליישב זה עפמ"ש הרמב"ן במלחמות בשם רב האי וז"ל אע"ג דפליגי ת"ק ורשב"ג כו' הא אשכחן התם ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו כו' והכל מודים דעיבוד לשמה מצוה מן המובחר אע"ג דאית ביה פלוגתא עכ"ל. דמזה משמע לכאורה דר' אבהו ס"ל כרשב"ג (ולכן) [ואעפ"כ] רב משה גאון הי' מכשיר ס"ת שאין הגויל מעובד לשמו כמש"ש (וכמ"ש הרא"ש סוף ה' ס"ת ובטוי"ד סי' רע"א). והתוס' במנחות (דמ"ב ע"ב) סד"ה עד שיעבדם. כ' תירוץ אחר והוא שי"מ דההיא דהניזקין אתיא אפי' כרבנן דלא פליגי אלא בעור תפילין דתשמיש מצוה. וכ"כ ג"כ בעל המאור פ"ק דסוכה וז"ל ונ"ל שכל המחלוקות הללו לא נאמרו אלא לענין תשמישי מצוה ותשמישי קדושה כגון האורג בגד למת וציצי' מן הסיסין ורצועות תפילין אבל בכתיבה עצמה של תפילין וס"ת דכ"ע בעינן לשמה שהוא גוף הקדושה וליכא מאן דפליג בהו וה"ה לגוילין של ס"ת וקלף של תפילין כו'. והיינו דאמר בהנך עובדי דפרק הנזקין גוילים שבו לא עיבדתי לשמן עכ"ל. ולכאורה יש ראי' גדולה לחילוק זה מדאיתא בסנהדרין (דמ"ז) דבעגלה ערופה מודה רבא דהזמנה מילתא היא כפרש"י שם והיינו משום דהיא עצמה קדושה אלא שהרמב"ן במלחמות שם דחה ראיה זו מתרי טעמי ע"ש. וגם התוס' במנחות שם וסה"ת סי' ק"צ הקשו דמוכרח דלת"ק דרשב"ג אף בכה"ג א"צ עיבוד לשמה דהא בתים דתש"ר איכא שין של תפילין דעיקר קדושה יש בה ואפ"ה א"צ עיבוד לשמה. והמ"א סי' ל"ב ס"ק נ"א כ' דלרש"י ורמב"ם יש לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו. ומה שיש להקשות עוד דא"כ דקי"ל כת"ק דרשב"ג למה פסקו הגאוני' כשמואל גבי ציצי' דבעי' טווי' לשמה הא במנחות (מ"ב) משמע שמואל בשטת רשב"ג אמרה ורב ס"ל כת"ק. תירץ הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה משום דסוגי' דסוכה (ד"ט) פליגא אסוגי' ההיא וס"ל דילפינן מקרא דבעי' בציצי' לשמה. וא"כ גם ת"ק מודה. אמנם תירץ זה מוכרח הוא לשיטת הרמב"ן עצמו אבל לרש"י י"ל דבאמת אפשר לא קי"ל כשמואל בציצית ג"כ רק כרב יהודה אמר רב דהוא ג"כ בעי עשיי' לשמה רק שא"צ טווי' לשמה. וכן משמע בהר"ן פ"ד דגיטין שכתב דלפי הסוגי' דמנחות (דמ"ב) קי"ל כרב ולא כשמואל רק לסוגי' דסוכה (ד"ט) לפי הגירסא אלמא בעינן טוי' לשמה משמע דקי"ל כשמואל. וא"כ רש"י דכ' בפי' דלא גרסינן אלמא בעי' טוי' לשמה ס"ל דהלכה כרב וכן נרשם מן הצד בר"ן שם וזהו שטת רש"י וגרסתו ועי' בספר ביאור מרדכי האריך ג"כ ליישב שטת רש"י בע"א:

קיצור. לפרש"י בסנהדרין (דמ"ז) רבא ס"ל הזמנה לאו מילתא היא ס"ל כת"ק דאם לא עיבד לשמן בתים דתפילין כשרות. וגבי גוילין דס"ת דמשמע בגמ' פרק הניזקין דצריך עיבוד לשמן יש מתרצים משום שכותבין עליו חמור טפי. וי"מ דאתיא כרשב"ג. ולפ"ז י"ל גם גבי ציצית קי"ל כרב: