ד

נמצא העולה מכל הנ"ל. דלדעת ר"ת וסה"ת צ"ל הדיו לסת"מ מקליפות עץ שמבשלין במים כו' ואסור לכתוב בדיו של עפצים כמ"ש בתוס' כנ"ל וכ"ה עוד בתוס' בנדה (דף כ'). ולהרמב"ם מעשה הדיו לכתחלה הוא מעשן של שמנים וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש כו' עד ושורהו במי עפצא כו'. כמ"ש בה' תפילין פ"א ה"ג. ורש"י בשבת פרק במה מדליקין (דכ"ג) כ' בשם תשו' הגאונים שגובלין אותו במעט שמן ולא נז' כלל דבש וכ"מ בגמ' שם. אמנם התוס' במגילה בשם האשכנזים והרמב"ן והר"ן והריטב"א בפ"ב דגיטין ע"פ הירושלמי שם כ' דדיו דעפצים דיו גמור הוא וכ"כ בשם ר"ח וכ"ד המרדכי בשם ראב"ן וכ"כ בהג"א וכ"ד הרא"ש וכ"כ הגמי"י בשם מסקנת התוס' ורבינו שמחה וגם הרמב"ם מכשיר. וע"ש בהגמי"י דמקשו על ר"ת שלדבריו אפילו דיו צרפתי אינו דיו אע"פ כו' אבל העיקר נראה כו'. אלא שדעת הרמב"ן והר"ן והריטב"א שצ"ל ע"י בישול העפצים דוקא והדברים שמערבים עמו למ"ש בתשו' הרמב"ם היינו קומוס וקנקנתום שהם ארמינט וקופער וואש. והם המשחירים הדיו. וה"ה ודאי דסגי בקופער וואש לחוד וכמ"ש בחיבורו ואם כ' במי עפצים וקנקנתום כשר. ולהרמב"ן והמרדכי והרא"ש צ"ל ג"כ גומא שהוא שרף האילן. ובענין אם בעינן שיהיה כדיו של סוטה. הנה הר"ן כ' דא"צ דקי"ל דמטילין קנקנתום וכ"ד הרמב"ם. ואין נ' כן דעת הרא"ש ומרדכי. אמנם לפרש"י דקנקנתום הוא ארמינט. א"כ קרקע ירוקה שזהו קופער וואש אינו קנקנתום וכמו שכ' התוס' לפירושם דהקרקע ירוקה היא קנקנתום אזי ארמינט אינו קנקנתום. כמ"כ לפרש"י י"ל להפך ודעת הרשב"א פ"ב דנדה נ' כרש"י. לכן יש עוד צד להתיר ליתן קופער וואש בדיו כנהוג אצלינו אפי' למ"ד אין מטילין קנקנתום לתוך הדיו. וראיתי לרבינו ז"ל סי' ל"ב ס"ד ויש מי כו' וטוב לחוש כו' לעשות הדיו מעשן כו' שאם תמחקנה כו' ואם כ' סתם במי עפצים כו' ואינו נמחק כשרים עכ"ל. וצ"ע דהמחמירי' שיהיו מעשן כו' אינו מה"ט לחוד שאם תמחקנה יהי' נמחק אלא משום דס"ל דמי עפצים לאו דיו הוא. ועיין בא"ר סי' ל"ב סק"ד. ועיין בג"פ סי' קכ"ה סק"ב בענין פי' נמחק מהו ונ' דיש לפשוט ספיקו מדברי ר"י שבתוס' דשבת (דקט"ז ע"ב) לפי שנבלעין כו'. א"כ הא דדיו נמחק משום שאינו נבלע כו'. ולענין הלכה הנה בש"ע י"ד סי' רע"א ס"ו כ' וז"ל ס"ת צריך שיכתבו בדיו העשוי מעשן השמנים שרוי במי עפצים ואם כ' במי עפצים וקנקנתום כשר עכ"ל. ובאלי' רבא סי' ל"ב סק"ד כ' דמלשון ש"ע בא"ח שם רסי' ל"ב משמע דלכתחלה כשר בכל דיו אף שאינו עשוי מעשן וכן משמע בב"י. וע' בי"ד סי' רע"א בש"ע ס"ו ובדברי רמ"א וצ"ע עכ"ל. ובאמת צ"ע שהרי אף אם יהי' בו ג"כ עשן השמני' עדיין אין זה דיו שהי' בימי חכמים כמ"ש בהגמי"י פ"א מה' תפילין שהרי אין מטילים בו שמן אעכצ"ל לסמוך ע"ז שג"ז נק' דיו כיון שהוא מתקיים וניכר על הקלף כו'. וכה"ג כ' הפוסקים גבי עיבוד העורות שתקון שלנו שנותנים סיד ומורייס לשרות הקלפים טוב הוא כעיבוד העפצים שנז' בגמרא כמ"ש בסה"ת סי' קצ"ג ושא"פ. ואף דשם הביאו ראי' שגם בימי הגמרא הי' ג"כ עיבוד אחר שלא ע"י עפצים הרי גם כאן הביא הרמב"ן ראי' מירושלמי שיש ב' מיני דיו כו' כמש"ל. ומ"מ שמעתי שנוהגין הסופרים דמדינתינו ליתן איינגעלשי רוש לתוך הדיו והוא ענין עשן השמנים. ובאמת שאין ראי' מהירושלמי שבדיו דאפצא לא הי' בו עשן השמנים. ומ"מ דיעבד ודאי אם כ' בבישול עפצים וקופער וואש ודאי כשר ונק' דיו. והנה נ' דצ"ל ג"כ גומא כמ"ש הרא"ש ומרדכי. מיהו י"ל להזהיר שמרבוי הגלאנץ לא יהיו נושרים וקופצים האותיות דוגמת מ"ש בג"פ סי' קכ"ה סק"א ויש מין דיו גסה ומבהקת כו' אחר יום או יומים מכח גסות הדיו קופצים ונושרים האותיות כו'. ועוד נ' דטוב שהדיו ישתהה הרבה אצל הסופר אחר עשייתו ואחר שיהוי יכתוב בו משום דכ' הרמב"ן והרשב"א ספ"ב דנדה גבי כקיר כדיו וכענב וזוהי ששנינו עמוק מכאן טמא. דאיך יתכן על דיו שהוא עמוק משחור כחרת דהיינו ג"כ דיו. ופי' שהדיו הלחה כשהוא משתהה הרבה הולך וכוהה יותר ומתחזק בשחרירותו. וע' בס' בית אפרים בק"ה סי' ל"ז ס"ח. א"כ טוב יותר לכתחלה לכתוב סת"מ בדיו שנשתהה הרבה אחר עשייתו שאז יהי' שחור בתכלית כדבעי:

קיצור. גם למ"ד שהדיו דסת"מ אין מטילין קנקנתום יש לצדד דלפרש"י י"ל דקופער וואש אינו קנקנתום. בש"ע י"ד סי' רע"א ס"ו מבואר דלכתחלה צריך בדיו העשוי מעשן השמנים. ובאלי' רבא סי' ל"ב סק"ד כתב דמלשון הש"ע שם משמע דלכתחלה כשר בכל דיו. והיינו שיהי' שחור ודבר המתקיים ע"ד הנ"ל: