ב

ועוד יש להביא ראי' לנגד החו"י ממה ששנינו בנדה (דמ"ט סע"ב) כל הכשר לדון כשר להעיד כו'. והאי לדון פי' דיני ממונות שבב"ד של ג' כדמוכח מסיפא ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. דמיירי בסומא בא' מעיניו ור"מ היא דאילו לרבנן כשר לדון והיינו בדיני ממונות לבד דאילו בד"נ פסולי' בע"מ כדאי' בסנהדרין (דל"ו ע"ב) וביבמות (ק"א ע"א). ולהעיד דמתני' קאי בין על ד"מ בין על ד"נ דסומא בא' מעיניו כשר להעיד בד"נ כמ"ש בכ"מ ספ"ט מה' עדות. ולהחו"י גידמי' לגמרי היינו שנקטעה גם הזרוע כשרים לדון ד"מ ופסולי' להעיד ד"נ. ואין לומר שזה לא נק' פסול להעיד רק שא"א לקיים יד העדים כו' דכיון דאין מקבלי' עדותן מה"ט נק' פסולי עדות. וכ"ה בגמ' להדיא דקס"ד דנקטעה יד העדים מעיקרא פטור קרי להו פסולים שהרי מקשה אלא מעתה גידמי' דמעיקרא ה"נ דפסולי. מיהו זה אין קושיא כ"כ דיד העדים לא נאמר רק גבי סקילה. אבל בשאר מיתות ב"ד לא שייך יד העדים. וא"כ לק"מ להחו"י דכל הכשר לדון ד"מ דהיינו אפילו גידמים דמעיקרא כשרים להעיד בד"נ רק אנסקלין לבד לא מהני עדותן משום שא"א להתקיים יד העדים וגם בזה י"ל דדינו כמ"ש הרמב"ם מי שעמד על נפשו כו'. ואפשר שאינו נידון בסקילה כ"א בהרג או בחנק. ודוחק לומר דכשר לדון ד"מ כשר להעיד רק ד"מ ולא ד"נ. ועוד דבעדות אין חילוק בין ד"מ לד"נ ואדרבה ע' סנהדרין פז"ב (דכ"ז) ועוד ראי' מדתנן בסנהדרין (ד"פ ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה. ובגמ' מנא ידעינן ותי' בעדות מיוחדת או שלא בהתראה או דאתכחוש בבדיקות ולהחו"י הוי מצי לתרוצי נמי בעדים גידמי' דמעיקרא עד הכתף ולמה לא תי' כן א"ו דכשרים לד"נ דלא כהחו"י. וא"ת הא ע"כ מוכרחים אנו לומר דפסולי' לפרש"י וסייעתו דבשלמא לפמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש שא"ה דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר. אבל גידמי' כשרים מפני שלא היתה להם יד תחלה לא בעי' שתהי' להם אח"כ א"כ ניחא דגידמי' לגמרי נמי כשרים משא"כ לפירש"י שפי' אבל גידמי' דמעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם הא ליתא דאפשר ואפשר לומר כן. והתוס' שם והר"ש והרא"ש פי"ד דנגעים מ"ט יוכיחו שפסקו דאין לו בהן כלל קודם שנזקק לטומאה נותן על מקומו ויוצא. וראייתם דגידמי' מעיקרא ש"ד. וקשה הרי בנקטע יד העדים מעיקרא פרש"י דזו היא יד שלהם והיינו משום דנשאר קצת יד כמ"ש החו"י ושייך לומר זוהי יד שלהם. אבל בבהן דאין לו בהן לגמרי איך תאמר זהו בהן שלו הא אינו בהן אלא מקומו של בהן ואדרבה משם ראי' לנגד דנקטע עד הכתף פסול בעדות אע"פ שנשאר מקומו של יד. א"כ ה"ה בבהן. ולכן צ"ל דס"ל להתוס' וסייעתו דהא דגידמי' מעיקרא ש"ד היינו אפי' בגידמי' עד הכתף נמי ש"ד. והטעם כדפרש"י דזוהי יד שלהם א"כ ה"נ כשאין לו בהן קודם שנזקק לטומאה זהו בהן שלו. וכ"כ בקרבן אהרן פ' מצורע פ' ג' הי"א. וצ"ל שמפרשים שמקומו של היד והבהן. זוהי היד והבהן (ק"ל א"כ זהו דברי ר"א בנגעים פי"ד מ"ח דאומר אין לו בהן יד כו' נותן על מקומו ות"ק פליג עליה וס"ל דמקומו של הבהן אינו בהן. א"כ דוחק לומר דבאין לו בהן מעיקרא מודו לי' דמקומו של הבהן חשוב בהן). ובהכי א"ש דלק"מ על התוס' והר"ש והרא"ש איך נעלם מעיניהם חילוק זה של החו"י שישב בו את הרמב"ם שמחלק בין אין לו בהן לנקטע יד העדים דשאני יד העדים דבל' תורה כל פרקי היד כו' זה נראה לעין כל ואיך יהי' נעלם מהתוס' וסייעתו. ולפמש"ל א"ש דס"ל דע"כ אין לחלק בהכי דא"כ גידמי' עד הכתף יהיו פסולים לעדות נפשות לפי דיני ישראל וזה א"א. ולכן ס"ל דאע"פ שלא נשאר רק מקומו של יד י"ל דזוהי יד שלהם וא"כ ה"ה באין לו בהן כלל. מיהו הוכחה זו אינה רק לפרש"י דטעמא דגידמי' מעיקרא ש"ד משום דזוהי יד שלהם. אבל לפמש"ל בדעת הרמב"ם שמפרש בע"א לא מוכח מידי ולכן סתם הרמב"ם באין לו בהן שאין לו טהרה עולמית ומשמע אפי' נקטע קודם שנזקק לטומאה ובהיות כן כיון דלהרמב"ם ה"ט דעדים גידמי' דמעיקרא כשרי' משום דאז לא בעי' יד העדים כלל א"כ לא מוכח מידי משם לענין תפילין דכ' על ידך ובעי' קרא כדכתי' ואין ענין זה לזה כלל: