ד

ועוד דבגמרא שם בזבחים שאלו וגבי גט סתמא דפסול מנלן. ולא מצאו רק מהמשנה פ"ג דגיטין הכותב טופסי גיטין כו' והתם לא שייך כלל גם בלבו לשמו ולשמה אבל כשהיה בלבו לשמו ולשמה י"ל חשוב לשמה. ועיין תוספות שם ד"ה סתם דאזלי כשיטת התוס' פ"ב דע"ז (דכ"ז ע"א) ועכ"ז לא כתבו דבגט בעינן שיוציא בשפתיו דוקא. וכ"ש כיון דהבעל אומר לסופר כתוב גט לאשתי. והוא כותב ע"פ ציוויו. דה"ל כמ"ש המרדכי בה' ציצית סי' תתקמ"ט הנ"ל אות ב' א"נ יאמר לאשה טווי לי ציצית לטליתי ותו לא צריך. והובא ב"י סי' י"א. הרי אע"ג דהמרדכי שם ס"ל דצריך להוציא בפיו בפירוש. עכ"ז הכא מה שהוא הוציא בפיו מהני כאילו האשה העושה הוציאה בפיה. והיינו כמש"ל בענין שומע כעונה דלכ"ע ה"ל כמוציא מפיו. ועדיף מהרהור לבד א"כ ה"נ גבי גט מה שהבעל מצוה לסופר לכתוב ועפ"ז הסופר כותב חשוב דבור בפירוש לשמו ולשמה. וכ"כ בחידושי הריטב"א ריש גיטין בשם הרא"ה בשם ר"י הלוי בן אחיו:

ולכן בנ"ד הציצית כשרים וחשוב לשמה. כיון שהם טוות הצמר בשביל הציצית לבד. א"כ יש במחשבתם שיהיו לשם מצות ציצית. וכל שעה ששואלין מהם מה היא עושה משיבה ציצית. א"כ אף שבתחלת הטווייה לא הוציאו בפירוש לשם מצות ציצית. חשוב לשמה. משום דאין להחמיר בזה יותר מהמבואר בש"ע סי' ל"ב ס"ח טוב להוציא בשפתיו כו'. ופי' דדיעבד סגי במחשבה לחוד כנ"ל אות ב'. ואף שאאזמו"ר הגאון נ"ע סי' ל"ב סי"א כ' וטוב שיוציא בשפתיו כו' ולא די במחשבה עכ"ל י"ל היינו לכתחלה לא די בזה. אבל כשכבר נעשה מהם ציצית ראוי לקנותן אף לכתחלה. ומה גם כיון שנת' לעיל דלדעת רש"י הלכה כרב. אף דלא קי"ל כן מ"מ בכה"ג דנד"ז אין להחמיר כלל. כש"כ שיש עוד טעם מצד השזירה דהוי מעשה גמור המוכיח טובא דלשם ציצית עשאו כדלקמן:

קיצור. מה שהבעל מצוה ועפ"ז כותב הסופר חשוב דבור בפירוש. ובנד"ז הציצית כשרים אף לקנותן לכתחלה דמלבד דהמחשבה מהני. עוד יש טעם דמעשה השזירה מוכיח סופו על תחילתו: