ג

וכן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה שכ' וז"ל ויש לדחות דהתפילין כשרים מיד כל אדם דכל מי שעשאן לצאת בהן עשאן ולהכשירן עשאן עכ"ל. אלמא דזה נקרא לשמה. כשעושה ובלבו שיהיו למצות תפילין אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלל דאל"כ איך נקחים מכל אדם שמא לא ידע שצריך להוציא בפיו לשם מצות תפילין. א"ו דכיון שהיה בלבו לצאת בהן לשם מצות תפילין אף שלא הוציא בשפתיו חשוב לשמה. אך התוספות פ"ב דע"ז (דכ"ז ע"א ד"ה וכי היכן) כ' והלכך צריך שיפרש כותב הגט בתחלת הכתיבה. אני כותב לשם פ' וה"ה בס"ת כו' דסתמא לאו לשמה קאי. משמע לכאורה דכל שלא פירש כן בדבור אף שהיה בלבו אין זה חשוב לשמה. ולכאורה ראיה מהמשנה ספ"ד דזבחים (דמ"ו ב') א"ר יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שתנאי בית דין הוא. ומייתי לה בגמרא רפ"ק דזבחים. אלמא דאם היה בלבו א"צ לתנאי ב"ד כלל דזה נקרא לשמה. והיינו רק כשהיה בלבו אף שלא הוציא בשפתיו. דומיא גמר בלבו שבגמרא פ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב) דהיינו אף שלא הוציא בשפתיו וכן דומיא הא דתנן פ"ה דמעשרות משנה ד' שהתורם בלבו על הקוטעין כו' דהיינו רק בלבו דהא בתרומה ודאי סגי בלבו לבד כדאיתא בשבועות שם. וכן פי' הר"ש בשם התוספתא צריך שיכוין בלבו וע' במשנה סוף טבול יום. והן אמת פ"ב דברכות (דט"ו ע"א) פרש"י בלבו שלא השמיע לאזניו. ומבואר בש"ע א"ח רסי' קפ"ה דהיינו דוקא שהוציא בשפתיו. והוא מדברי תר"י פ"ב ופ"ג גבי בעל קרי מהרהר בלבו אבל ריא"ז בש"ג פ"ב כ' ונ"ל שאפילו אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא עכ"ל. ולכאורה קשה על הרר"י מהא דקי"ל פ"ג דסוכה (דל"ח ע"ב) שומע כעונה. והשמיעה לא עדיפא מהרהור. ויש לחלק דהתם עכ"פ יש דיבור מזולתו והוא שומעו זה עדיף מהרהור לבד. מ"מ המג"א שם סק"א דאם מצד האונס בירך בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא. ובסה"ת סי' קצ"ב טעם ספיקותו אם נדמייה להא דפ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב) דגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו מהני בתרומה וקדשים. (ועיין בש"ע א"ח סי' תקס"ב סעי' ו' ובט"ז שם סק"ח) או שמא נדמייה לענין פגול דמשמע פ"ה דפסחים (דס"ג א') דבעינן דבור דוקא. וכ"כ התוספות שם (דס"ג ע"א) ד"ה ר' מאיר. דאינו פגול עד שיוציא בשפתיו כו' יש לדחות דפגול שאני. כיון דהזבח כשר. ובא ע"י מחשבתו להוציאו מחזקת כשרותו. ע"כ אין מחשבה מוציאה מידי דבור שהוקדש לשמו. משא"כ הכא שהרי מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. כמו בעיבוד לשמו ובכתיבת תפילין הרי המעשה מוכיח על המחשבה לכן מהני המחשבה לחוד. וכה"ג אמרינן ריש זבחים (ד"ב ע"ב) הא סתמא ולשם פסח כשר ופרש"י תחלת שחיטה שחטה סתם וסופה לשם פסח כשר ולא מיפסיל משום תחלתה. אלמא סתמא כלשמן ומתרץ דילמא שאני התם דאמר יוכיח סופו על תחלתו. הרי אע"ג אם סתמא לא חשוב לשמה מ"מ ע"י שיש סופו המוכיח על תחלתו חשוב ג"כ תחלתו לשמה אף שהיה סתמא. ה"נ אף אם נאמר דמחשבה דלשמה כיון שלא דבר בפירוש לשמה אין זה נחשב לשמה ממש. עכ"ז כיון דהכא אח"כ המעשה מוכיח שהוא לשם מצוה. וכמו בגט שנכתב שמו ושמה וכו'. א"כ מעשה זו מוכיח על המחשבה שיהיה חשוב לשמה. משא"כ גבי פגול ליכא למימר הכי ע"כ לא מהני מחשבה בלי דבור. ועוד התם גרע שהוציא בפיו לערלים לכן לא מהני המחשבה שחושב ג"כ למולים נגד מה שהוציא בפה לערלים לבד. וגרע משאר מחשבה:

קיצור. מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה מוכח דבמחשבת הלב סגי. ובתוספות פ"ב דעכומ"ז (דכ"ז ע"א) משמע דבעינן דבור. ולכאורה ראיה מהמשנה ספ"ד דזבחים דכשהיה בלבו חשוב לשמו. וע' במשנה פ"ה דמעשרות מ"ד. וכ"מ פ"ג דשבועות (דכ"ו ע"ב). ומה שהביא הסה"ת ראיה לנגד מפסחים (דס"ג ע"א). יש לדחות: