א'תעו

ופנימיות שבהחיצוניות בחי' הגילוי כמו בהפנימיות כו', כמו"כ בבחי' הגילוי להוות היש הוא מיוחד בעצמות א"ס כמו בחי' הגילוי שלמעלה מהתהוות דהכל הוא בחי' הרצון דעצמות א"ס כו', וע"י הצמצום הוא שנבדלים ונחלקים זמ"ז כו'. וי"ל דהעיקר הוא ע"י הפרסא וכמ"ש בע"ח דהצמצום הוא בשביל האצי' והפרסא בשביל הבריאה כו', והיינו דלצורך התהוות היש שז"ע בריאה כנודע הוא ע"י הפרסא כו', כי ע"י הצמצום הוא רק שניכר ונבדל האור בפ"ע, וע"י הפרסא הוא שנעשה בבחי' ריחוק מן העצמות ובבחי' קירוב הערך אל היש כו'. והגם דבתו"א ד"ה פתח אלי' מבו' דצמצום הוא בחי' התעלמות יותר מבחי' הפרסא כו', היינו דצמצום הוא בחי' סילוק האור למעלה, ופרסא הוא שהאור מתלבש בהפרסא ומתעלם בו לא בבחי' סילוק כו', ומ"מ בענין ההפסק אחר המשכת האור הנה בחי' הפרסא הוא הפסק יותר הרבה כו', שהרי הגילוי שע"י הצמצום הגם שאינו ממש מהות האור הקודם כו', ה"ה מ"מ נוגע ודבוק באוא"ס שלפני הצמצום והוא בבחי' גילוי מן העצם כו', אבל ע"י הפרסא נעשה הבדלה כאלו אינו מהות אור הראשון

כלל כו', ומשו"ז הוא בערך להיות בבחי' מקור ליש כו'. ונמצא שהן בחי' אין והן ב' בחי' אור וגילוי כו', הא' בחי' רצון העצמות להיות גילוי מן העצם ולא להיות בבחי' מקור ליש כו' והב' להיות גילוי אור שיהי' מקור ליש כו'. וי"ל שזהו בחי' הרצון להיות בחי' אורות שהאור בעצם למעלה מבחי' הכלים כו' (ועמשנת"ל בד"ה ראשי המטות הא' שיש ג' מדרי' בהאור כו', וי"ל שזהו ע"ד ההפרש בעו"ע שבאצי' שנת"ל), והרצון להיות גילוי אור להוות הכלים כו', וכמו מהתעבות האור נעשה הכלים כו'. גם י"ל שזהו שרש בחי' עדאת"כ ועדאת"ג כו', שהרי במא' דפתח אלי' אומר אנת הוא דאפיקת כו' לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין כו', וי"ל דעלמין סתימין הוא מבחי' האור שלמעלה מבחי' היש שגם מאור זה נתהווה רק שההתהוות היא לא בבחי' מציאות כו', וכידוע המשל מדגים שבים שהם מובלעים במי הים דהיינו בבחי' היחוד והביטול בתכלית כו', ונק' עלמין סתימין היינו שהן סתומין ונעלמים בבחי' התכללות בעצמותו שאינן בבחי' יציאה חוץ לעצמותו בבחי' דבר בפ"ע כו',

ועלמין דאתגליין הוא שנתהוו בבחי' מציאות דבר בפ"ע שזהו מבחי' האור שבבחי' יציאה והתגלות להיות בבחי' מקור ליש כו'. וב' המדרי' היו קודם הצמצום בבחי' התכללות בעצמותו, ולא היו בבחי' התחלקות מדרי' כ"א הי' בחי' אור א' המיוחד בעצמות א"ס כו', וע"י הצמצום והפרסא נחלק לב' מדרי', דבחי' האין של היש בא בבחי' הבדלה ובריחוק מן העצמות להוות בחי' יש נברא כו'.

אמנם הפרסא המפסקת היא רק לגבי הנבראים אבל לגבי העצמות אין שום הבדל והפסק כלל והאור שהוא מקור להיש דהיינו בחי' האין הב' ה"ה בבחי' יחוד בעצמות א"ס ממש כמו האין הא' כו', וא"כ כל מה שנתהווה ממנו ה"ה ג"כ בבחי' ביטול ויחוד בתכלית כו', והיינו שבחי' האין של היש והיש שנתהווה ה"ה כמו באצי' שהאור הוא בבחי' יחוד וגם הכלים הם בבחי' יחוד בתכלית וכמא' איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד כו' (ועמשנת"ל בענין הכלים שהם בבחי' יחו"ע כו'), כן הוא ממש גם בבי"ע כו', ועוד למעלה יותר שהכלים דאצי' וגם העולמות בי"ע הם כמו בהשערה בכח לפני הצמצום דשיער בעצמו בכח כל מה שעתיד בפועל, הרי יש שם שרש הכלים והעולמות והכל אינו בבחי' מציאות כלל כו', כמו"כ הוא גם באבי"ע לאחר הצמצום ה"ה כמו בהשערה בכח בלי שום מציאות כלל כ"א בבחי'